אל תהיה קמצן

יש שהם קמצנים כלפי זרים אבל כלפי הקרובים להם הם לא קמצנים. ויש שהם להיפך – בחוץ הם פזרנים, מכיון שהם אוהבים כבוד, אבל בביתם הם קמצנים. ויש...

8 דק' קריאה

הרב שלום ארוש

פורסם בתאריך 06.04.21

יש שהם קמצנים כלפי זרים אבל כלפי הקרובים להם
הם לא קמצנים. ויש שהם להיפך – בחוץ הם פזרנים, מכיון
שהם אוהבים כבוד, אבל בביתם הם קמצנים. ויש…
 
 
הקמצנות היא מידה רעה ואכזרית מאוד. האדם הקמצן אוהב את הכסף כל כך עד שליבו אטום מלהרגיש את צערו של הזולת, ולכן נוהג באכזריות ואינו מרחם על הבריות לבוא לעזרתם בנתינת צדקה וכו’, והוא אפילו אינו שם לב לכך שהוא אכזרי אלא מרגיש שהצדק עמו משום שאהבת הממון מעוורת אותו, כמו שכתוב: "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים", לכן הקמצן הוא בדרך כלל שנוא וכולם מקללים אותו – דבר שבודאי לא מוסיף לו ברכה לחייו ולכספו.
 
ישנם כמה סוגי קמצנים:
 
א. יש שהם קמצנים כלפי זרים אבל כלפי הקרובים להם הם לא קמצנים.
ב. ויש שהם להיפך – בחוץ הם פזרנים, מכיון שהם אוהבים כבוד, אבל בביתם הם קמצנים.
ג. יש שהם קמצנים כלפי אחרים אבל להנאת עצמם הם מוציאים כסף בקלות רבה ומפנקים את עצמם.
ד. ויש קמצנים לכולם וגם לעצמם אינם מניחים ליהנות מהממון שברשותם ורק אוגרים אותו באיזה מקום, ובסוף הכל הולך לאיבוד או שנשאר לאחרים שיהנו ממנו.
 
בעל טוב
 
אחת ההשלכות הקשות של מידת הקמצנות היא כאשר האדם קמצן כלפי בני ביתו, ומתוך קמצנותו הוא לא מרגיש את הצרכים של אשתו וילדיו והוא מתאכזר אליהם ואינו נותן להם מה שהם צריכים. כל הוצאה בבית נראית לו מיותרת וגורמת לו לכעוס על בני ביתו ולריב איתם ולמרר את חייהם.
 
אין צער גדול יותר לאשה מאשר בעל קמצן, כי האשה מטבעה זקוקה להשפעה של ממון מבעלה, ואפילו אדם עני שאין לו מה לתת ואשתו מבינה את המצב בכל זאת קשה לה והיא מתלוננת על כך, קל וחומר כאשר לבעל יש כסף והוא לא מתנהג עם אשתו ברוחב יד, שאשתו מצטערת מאוד מאוד, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר אם הוא מתנהג בפזרנות עם עצמו, ועם אחרים וכלפי אשתו הוא קמצן שאין מרירות גדולה מזו לאשה.
 
אם היה הבעל מאמין בגמרא הקדושה שקבעה שכל המכבד את אשתו מתעשר, הוא היה מכבד אותה וקונה לה בגדים ותכשיטים, ובדאי שלא היה מעיר לה וכועס על מה שהיא מוציאה כסף, אפילו אם ההוצאה היא באמת מיותרת. וזה משני טעמים: א. הכעס מפסיד את הפרנסה. ב. כבוד אשתו מביא פרנסה.
 
וכן כתוב בגמרא (חולין פד:): ‘לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו וילדיו – יותר ממה שיש לו’.
 
זוהי אחת מן המצוות הבודדות שמצינו שהבורא ידרוש מהאדם להוציא עליה יותר ממה שיש לו. אפילו בהידור מצווה אמרו חז"ל שיבזבז עליה האדם עד שליש יותר משוויה, ובהרבה מקומות נאמר שהתורה חסה על ממונו של אדם.
 
אבל כבוד אשתו חשוב הוא מאוד בעיני השם יתברך והוא מצווה על האדם, שגם אם אין לו במה לכבדה, לא יפתור עצמו בכך שהוא אנוס, אלא יעשה את כל המאמצים לכבדה – יתפלל על זה, ויתאמץ, ויתרוצץ ואף ילווה בשביל כך אם יש לו על כל פנים איזו אפשרות להחזיר את ההלוואה אפילו בדוחק גדול.
 
ודע, שאם יהיה לבעל רצון חזק כל כך לכבד את אשתו וילדיו אף ביותר ממה שיש לו, אזי הבורא בודאי יעזור לו ויתן לו את האמצעים לכך, כי הוא ציווה על כך, מה שאין כן בשאר המצוות, שגם אם ירצה האדם מאוד לעשותן ביותר ממה שיש לו – אפילו ירצה לבנות ישיבות ולהחזיק ידי לומדי תורה שזה דבר חשוב מאוד – והוא יבקש מהבורא שיתן לו אפשרות לכך, אין ערבות שהבורא יתן לו, מאחר והוא לא ציווה על האדם לעשותם ביותר ממה שיש לו.
 
אבל בכבוד אשתו, מאחר והוא עצמו ציווה על האדם לכבד את אשתו ביותר ממה שיש לו, אזי אם האדם ירצה בכל מאודו לקיים את הציווי הזה, לבטח הבורא יתן לו.
 
לכן, גם אדם שמצבו דחוק, לעולם לא יאמר לאשתו "אין לי", אלא יאמר לה: "כן אשתי, מה שאת רוצה אקנה לך, אני אלך ואתפלל ולא אחסוך שום מאמץ! ואת הדבר שאת רוצה תקבלי בעזרת השם",  וכאשר הבורא יראה את רצונו האמיתי הוא יעזור לו והוא יזכה לכבד את אשתו וילדיו ביותר ממה שיש לו.
 
פרידה קשה
 
אדם מאמין אינו קמצן, מכיון שהוא מאמין ובוטח בבורא ולא בכספו, והוא יודע שיש כלל שאינו משתנה לעולם: הכסף והאדם אין להם קיום ביחד – או שלוקחים את הכסף מהאדם, או שלוקחים את האדם מהכסף!
 
על פי הכלל הזה יוצא שאדם שסומך על כסף נשען על דבר שבודאי יאבד ממנו באחד משני האופנים הנ"ל: או שיקחו ממנו את כספו – כמו שרואים מעשים בכל יום, שאנשים שרדפו ויגעו כל חייהם להשיג כסף ושמרו עליו מכל משמר, בסוף איבדו הכל ומתו בעלי חובות ר"ל, וכל מה שהם השאירו אחריהם ליורשיהם הוא חבילה מכובדת של חובות.
 
או שיקחו אותו מהכסף – פירושו שהכסף אמנם ישאר אבל האדם עצמו יהיה חייב להיפרד ממנו, אם בפשיטות מסיבת המוות, או אפילו לפני זה, שהאדם לא יוכל ליהנות מכספו – כמו שרואים בעולם עשירים גדולים שחולים בכל מיני מחלות ואינם יכולים ליהנות מכספם, והם מודים בפה מלא שהיו מעדיפים בריאות על כל כספם ועושרם שאינו יכול להושיע אותם מסבלם הרב, ויוצא שהם בזבזו את בריאותם בשביל להשיג את כספם ועכשיו מבזבזים הם את כל כספם בשביל להחזיר את בריאותם…
 
אש"ל מלא
 
אדם שיש לו אמונה מאמין שמי שנותן לו חיים הוא הבורא ישתבח שמו, ומי שנותן לו חיים נותן לו גם במה לחיות – דיור, ביגוד, אכילה וכו’ – הוצאות  אש"ל מלא.
 
לכן הוא יודע שכל עוד הבורא רוצה שהוא יחיה, הוא בודאי יתן לו במה לחיות. ואילו כאשר הבורא ירצה שימות, אזי כל הכסף שבעולם לא יציל אותו מן המוות. וכי הוא יכול לשחד בכסף את מלאך המוות שיעזוב אותו? ונמצא שהמאמין חי חיים שלווים ושקטים בזכות אמונתו שיודע שיש מנכ"ל טוב לעולם שדואג לו ולכל בריה ובריה.
 
הבורא נהנה משמחתך
 
אדם שיש לו אמונה מאמין שמי שנתן לו כסף היום יכול לתת לו גם מחר, לכן הוא לא מפחד להוציא אותו. ולא זו בלבד שהוא לא קמצן, אלא הוא שמח להשתמש בכספו לכל צורך שיש לו, כי הוא מאמין שבשביל זה הבורא נתן לו את הכסף הזה – כדי שישתמש בו.
 
לעומתו אדם שאין לו אמונה מפחד על כספו, משום שחושש שלא יהיה לו ליום המחר, ועליו נאמר (סוטה מח:): "כל שיש לו פת בסלו ואומר: מה אוכל למחר? אינו אלא מקטני אמנה…"
 
וצריכים לדעת, לבורא עצמו יש נחת ושמחה כאשר אדם משתמש בכספו בשמחה. משל למה הדבר דומה? לאבא שנתן כסף לבנו חביבו בכדי שיחיה ברווח ולא יחסר לו דבר. אם הוא רואה את בנו משתמש בכסף וקונה בו דברים שהוא זקוק להם אשר מרחיבים את דעתו – אזי זה עושה לו נחת רוח גדולה, כי בודאי לכל אבא יש הנאה מכך שטוב לבנו. וגם יש לו הנאה מכך שהבן יודע שאבא שלו אוהב אותו ושמח שטוב לו, וכך ברור לו שהוא יתן לו עוד כשיגמר לו.
 
אולם אם הוא רואה שבנו חי בעניות ובצמצום ואינו נהנה כלל מהכסף שנתן לו, לאבא יש צער והוא חושב בליבו: כל מה שנתתי לו כסף, הוא בכדי שיחיה ברווח ויהיה לו טוב והוא חי בעניות ובחוסר כל?!
 
כך הוא אצל הבורא שהוא אבא שבשמים, שכאשר הוא נותן לאדם כסף זה כדי שיחיה ברווח, זהו רצונו וזוהי הנחת רוח שלו. יש אמנם כאלה שנגזר עליהם לחיות בעניות, וזה רצון הבורא שיחיו כך וזה הטוב ביותר בשבילם, אולם זה שלא נגזר עליו לחיות כך ויש לו ממון והוא מקמץ בהוצאותיו וחי חיי צער, אזי לבורא יש צער מכך.
 
הוצאות מוכרות
 
כאשר אדם מוציא כסף עבור מצוה, ובכלל זה כיבוד אשתו ובניו, באותו הרגע מתגלה מידת הבטחון שלו, היינו שהוא בוטח בבורא ולא בכספו, והוא יודע שהוא הוציא את כספו כדי לעשות את רצון השם, ומאחר והוא שמע להשם בודאי לא יבוא לו שום חסרון מזה.
 
כאשר אדם נותן צדקה הוא גם נחשב מלווה לקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב (משלי יט):"מלווה השם – חונן דל…" שפירושו, שכאשר אדם חונן את הדל ונותן לו צדקה הוא נהיה כביכול מלווה להשם, והשם חייב להחזיר לו את כספו כדין הלוואה.
 
זו אחת הסיבות לכך שמי שנותן מעשר זוכה להתעשר, מאחר ומשפיע מהממון שהשם נתן לו – אזי השם ממשיך להשפיע עליו.
 
ועוד כתוב: "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים", כי מתנהגים עמו משמים מידה כנגד מידה. ואילו כאשר הוא מתנהג באכזריות, אזי גם מתנהגים עמו מידה כנגד מידה ורחמי השם מסולקים ממנו, ובודאי יבואו לו רעות גדולות בעבור אכזריותו והוא לא יוכל כבר ליהנות מכספו.
 
לכן המאמין בכל זה הוא שמח להוציא הוצאות לכל מה שיש בו רצון השם.
 
פקיד נאמן
 
האדם המאמין, מאמין שהשם הוא זה שנותן לו את כל מה שיש לו, והוא מבין שהכסף שהשם נותן לו לא שייך לו, אלא הוא רק מופקד אצלו בכדי שיעשה בו שימוש נכון ע"פ התורה. כמובן שאדם כזה, כמו כל פקיד נאמן, שוקל כראוי איך להשתמש בכספו כרצון בעל הבית שלו. וכאשר הבורא רואה שהוא פקיד נאמן ועושה שימוש נכון בכסף, הוא בוחר בו לשמש כצינור של שפע ורחמים לבריותיו, והוא מפקיד אצלו כסף על מנת שיחלק אותו כראוי – חלק לפרנסת ביתו וחלק לשאר צרכי העולם ובריות בעולם.
 
אבל אדם שאמונתו חסרה ולקויה, והוא מקמץ ולא משפיע מכספו אשר נתן לו האלוקים, אזי השם יתברך רואה שאי אפשר לסמוך עליו ולפעמים הוא מחליט לקחת את הכסף הזה ולהפקיד אותו בידיים של מישהו אחר.
 
כמובא מעשה מהרבי מאפטא זצ"ל, שבא אליו עני אחד שהיה צריך להשיא את בתו ונזקק לסכום גדול לשם כך, כי היה מחוסר כל. שלח אותו הרבי לעשיר אחד ונתן לו מכתב ובו הוא מבקש להעביר לידי העני את מלוא הסכום שהיה צריך כדי להשיא את בתו. הלך העני ונכנס אצל אותו עשיר והגיש לו את המכתב. פתח העשיר את המכתב, קרא מה שכתוב בו ופניו לבשו ארשת של עלבון וכעס.
 
אחר פנה אל העני, החזיר לו את המכתב ואמר לו בזעם עצור: "מי הוא חושב את עצמו הרב שלך שפוקד עלי לתת מכספי סכום גדול כזה? וכי אני חייב לשמוע בקולו? מילא אם היה מבקש ממני לתת לך סכום הגיוני וגם היה פונה בלשון של בקשה הייתי מבין, אבל הוא כותב לי בלשון קצרה להעביר לך סכום עתק כזה כאילו הוא בעל הבית של כספי? לך ואמור לו שאין אני מחויב לשמוע בקולו".
 
העני יצא מבוייש מביתו של העשיר, חזר לרבי מאפטא וסיפר לו את מה שהתרחש בבית העשיר, הרבי נאנח ואחר כך אמר לעני שילך לבית אחד מתלמידיו ויאמר לו שהרבי ציווה שיתן לו סכום מסוים, סכום שהיה קטן בהרבה מהסכום שציווה על העשיר לתת. הלך העני לבית התלמיד והנה הוא גר בבית עלוב והדבר ניכר שאפילו סכום קטן שכזה לא יהיה לו  לתת. נכנס העני לבית ומסר את דברי הרבי לתלמיד.
 
מיד כששמע התלמיד שהרבי ציווה עליו לתת סכום זה של כסף לעני, קם בזריזות וקרא בשמחה: "בטח בטח, הרבי ציווה, מיד אראה מה לעשות. אתה שב ותנוח ואני ארוץ לאסוף לך את הכסף".
 
מיד הודיע התלמיד לאשתו שהרבי ציווה לתת לעני הזה סכום כסף מסוים להכנסת כלה, שתראה מה יש בבית למכור לשם כך, והוא עצמו הזדרז והתחיל לעבור בין בתי העיירה ובחנויות כשהוא משדל את כל מכריו להשתתף במצווה הגדולה של הכנסת כלה.
 
אחרי שעתיים חזר התלמיד ובידו סכום מכובד של כסף, וצירף אליו את הכסף שהצליחה אשתו להשיג תמורת כלי כסף שהיו להם בביתם מהחתונה, והנה הכסף עלה בדיוק לסכום שהרבי ציווה עליהם לתת.
 
שמחו התלמיד ואשתו מאוד על המצווה שהזדמנה לידם ועל שזכו למלא את רצונו של הצדיק, וגם העני שמח מאוד על טוב ליבם ונדיבותם והלך לאסוף את שאר הכסף שחסר לו, ואכן תוך זמן לא רב השיא את ביתו בכבוד כראוי.
 
והנה, אותו התלמיד מאז שעשה את המצווה הזו, נתרומם מזלו והוא החל להצליח בכל אשר יעשה עד שלימים נעשה עשיר גדול, ומצד שני העשיר שסרב לרבי, התחילו עסקיו להתדרדר, והוא החל ליפול מנכסיו עד שתוך זמן קצר הגיע עד לפת לחם ממש.
 
אמרה אשתו של העשיר אליו: "כל זה אירע לך כעונש על שסרבת לרבי מאפטא ואף דיברת נגדו בחציפות. לך אליו ותבקש מחילה ממנו, אולי ישוב חרון אפו ממך ותחזור למעמדך ופרנסתך". הלך העשיר אל הרבי מאפטא ונכנס אליו חפוי ראש ומבוייש. הרבי מאפטא קיבל את פניו במאור פנים ושאל אותו לסיבת בואו.
 
אמר לו: "ימחל לי רבינו על הפגיעה בכבודו"
 
אמר לו הרבי: "על איזו פגיעה מדובר?"
 
אמר לו: "שזלזלתי בפקודת הרבי ולא נתתי לעני את סכום הכסף שהרבי ציווה, ובשל כך נענשתי בעניות"
 
אמר לו הרבי: "אין זה עונש כלל, אלא שאתה מעלת בתפקידך".
 
"מעלתי בתפקידי? איזה תפקיד?" שאל בהפתעה.
 
"בוא ואספר לך" אמר לו הרבי.
 
"לפני שירדה נשמתי לעולם, רצו בשמים לתת לי עשירות, שאחייה בעושר וכבוד, אולם אני לא הסכמתי לכך וטענתי שהעיסוק בכסף ובנכסים עלול לגזול מזמני ולא אוכל לעסוק כל צרכי בתורה, לכן איני רוצה בעשירות הזו.
 
אמרו לי בשמים שאין ברירה ונשמתי חייבת לרדת עם סכום גדול של כסף לעולם. אך אני התעקשתי שאיני מוכן בשום אופן לחיות חיי עושר, בין כך וכך כל חפצי הוא בתורה ואני מסתפק במועט, למה לי לסבול טירדת העושר?
 
ישבו ודנו בבית דין של מעלה מה לעשות איתי ולבסוף הציעו שאני אבחר איזה נשמה שהעושר שלי יהיה מופקד אצלה ואני בחרתי אותך לכך. והנה, כשהייתי צריך את אותו סכום של כסף כדי לתתו לאותו עני, שלחתי אותו אליך שתתן לו מכספי שמופקד אצלך. אולם אתה סרבת לתת לו…
 
וכשראיתי שאין אתה פקיד נאמן על כספי, אזי בחרתי בתלמיד שלי שראיתי בו שהוא שש לעשות רצוני ואף מוכן לצאת מגדרו כדי לקיים מצוות צדקה והעברתי את העשירות אליו".
 
אמר לו העשיר: "רבי רחם עלי! כל ימי הורגלתי בתפנוקים והעניות מעבירה אותי על דעתי! אנא תן לי מעט פרנסה שלא אסבול חרפת העוני".
 
הסכים הרבי ושלח לקרוא לאותו תלמיד שהתעשר ופקד עליו לתת לעשיר שירד מנכסיו תמיכה חודשית שתספיק לו כדי מחייתו.

כתבו לנו מה דעתכם!

1. עידן אבני

ט"ו טבת התשס"ט

1/11/2009

מאמר מושקע מאוד

תיראו איזה צדיק הרב איזה משקיע הרב למרות שאין לו זמן כל היום הוא בלחץ ( לחץ מצווה חח ) הוא משקיע בנו ומחזק אותנו עם המאמרים שלו וכן כל הרבנים באתר זה .. אנשים תיקראו את המאמר הזה מאמר מאוד יפה הסיפור בסוף מאוד יפה ..

2. עידן אבני

ט"ו טבת התשס"ט

1/11/2009

תיראו איזה צדיק הרב איזה משקיע הרב למרות שאין לו זמן כל היום הוא בלחץ ( לחץ מצווה חח ) הוא משקיע בנו ומחזק אותנו עם המאמרים שלו וכן כל הרבנים באתר זה .. אנשים תיקראו את המאמר הזה מאמר מאוד יפה הסיפור בסוף מאוד יפה ..

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה