האנשים שתופרים את הדגל
"עם ישראל חי" אנחנו מסכמים לעצמנו בהזדמנויות שונות בפאתוס וברוב גאווה, אבל לולי מילכה ואנשים פשוטים והרואיים מסוגה, זו הייתה לא יותר מאשר סיסמת שרידות עלובה...
חנוכה הגיע, ואני הלכתי לבקר את מילכה כשחזרה מבית החולים.
אני מכירה את מילכה הרבה זמן, ושבתות הרבה היינו חלק מגדודי האורחים שעל יד השולחן, אבל מעולם לא ידעתי מאילו מאורעות מורכבת אותה האישיות קטנת הקומה שלה.
לפעמים אני חושבת, כמו אברהם אבינו, גם מילכה עוברת ניסיון אחר ניסיון. לאייזיק היה עסק נדל"ן בקנה מידה בינלאומי, והם קנו להם מגרש בקיסריה ורצו לבנות עליו וילה. המגרש לבד עלה מיליון דולר. הם לא בנו. השותף של אייזיק ניצל את תמימותו, עשה לו כמה תרגילים וברח לדרום אמריקה, והם בלית ברירה מכרו את המגרש ושילמו את החובות. זה סיפור ההונאה הגדול שעד עתה לא התאוששו ממנו. היום גרים מילכה ואייזיק בדירה שכורה בת שלושה חדרים בעיר פרברים קטנה ומתפתחת.
כשמילכה סיפרה לי לראשונה את הסיפור ההוא, חיפשתי בעיניה את כאב ההחמצה. אבל היא רק אומרת: "הקב"ה ריחם עלינו וגירש אותנו משם, אילו היינו נשארים שם, בקיסריה, איפה היינו היום? היינו הכי דתיים שם", היא צוחקת, "דתיים של קידוש וחמין". ברוך ה', הלכה הווילה והם למדו להכיר את השם.
מכל הכסף הגדול נותר סכום מצער בשביל דופלקס בהרצליה עם נוף לים. סמוך לשם היה בית הכנסת של הרב אידלמן, רב צעיר ונלהב, ששינה להם את החיים. הוא ואשתו המלאכית. הרבנית הייתה פשוטה וישירה: "מילכה, שימי כיסוי ראש, זה טוב לילדים". היא זיהתה את דפוס הקליטה החוויתי של מילכה ודיברה איתה במעשיות, ומילכה, בגיל חמישים, שמה כיסוי ראש. אבל השם רצה בשבילם את הטוב ביותר, כך מסבירה מילכה את מהלך העניינים, והוא ראה שאם יישארו באותו מקום, אייזיק לעולם לא יעזוב את הביזנס. אז הוא לקח להם גם את הבית בהרצליה עם הנוף לים, כך שהם היו מוכרחים לבוא לכאן, ומאז אייזיק לומד יום שלם בכולל.
"אז את רואה איך הריבונו של עולם אוהב אותנו?" היא שואלת בלא תמימות יתירה.
"כן, אני רואה", אני אומרת, ולא רואה כלום.
היא ממשיכה ומספרת על מאיר, אחד משני הבנים היחידים שלה. מאיר בן שלושים וחמש ורתוק לכסא גלגלים. ה' שהניח לדברים להתרחש בדרך שהתרחשו, ידע מה שהוא עושה. מאיר נסע מעבר לים, לנהל את הענף האמריקאי של העסק המשפחתי, ושם הכיר גויה אחת, וכבר קבעו חתונה. מילכה בכתה אז לקב"ה שיעזור והיא תעזוב אותו, ועל רחמיו היא מספרת באותו להט של התרגשות.
למחרת נפצע מאיר בתאונה. אף אחד עד היום לא מבין מה קרה שם בדיוק. העיקר הוא, שכלתו הגויה הודיעה שממש קשה לה לראות אותו כך, ומרוב צער עזבה אותו לבלי שוב. ברוך השם, גם מאיר נמצא היום בישיבה.
מחפשת את נקודת התורה. את רגעי השבירה, אבל מילכה אינה מספקת לי את מבוקשי, היא אומרת נחרצות: "רק אני יודע מנין באתי, ולאן הביא אותי הקב"ה. אף פעם לא סיפרתי לך, אבל אני גדלתי בלי אבא. בכל ערב שבת כששיחקתי עם החברות בחוץ, פתאום הן היו בורחות לי באמצע המשחק: הגיע הזמן של 'שלום עליכם'. לא ידעתי מה זה שלום עליכם. שאלתי את אמא. גם אמא לא ידעה או לא רצתה להסביר. תמיד רציתי לדעת, מה זה שלום עליכם. מה למען השם הם עושים שם?!
חזרתי הביתה לסעודת שבת, מרק מבושל עם חופן אורז או עדשים. כשהיו הפיות רעבים במיוחד ואמא רצתה להגדיל את הכמות, הייתה מוסיפה מים. זו הייתה סעודת השבת שלנו. ובלי שלום עליכם.
והנה אני יושבת היום ליד שולחן שבת והוא שונה כל כך מהשולחן שהכרתי שנים ארוכות, ועל השולחן שפע כזה שאין מי שיגמור אותו. ואייזיק חוזר עם מאיר ואבי מבית הכנסת והם שרים ביחד שלום עליכם סביב השולחן, ואני מסתכלת עם דמעות בעיניים ואומרת לעצמי: מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון, להושיבי עם נדיבים".
ועכשיו המחלה הזו, ברוך ה', שדן אותה בחן ובחסד וברחמים. רק לראות איך הוא מקיף אותה בכל כך הרבה אנשים טובים. תמיד התפללה לה', אל תיתן לי ליפול, אבל אם נגזר עלי ליפול, שאפול בין מלאכים.
וזה בדיוק מה שקרה.
שכנים וידידים מסיעים אותם הלוך וחזור מידי יום לבית חולים, וחברות ארגנו בשבילה שמירת הלשון. איזה אנשים! היא בטוחה שיש לקב"ה את הסיבות שלו. "הנה, את יודעת איך נראה גליון של רואה חשבון, הרבה הרבה מספרים, הרבה הרבה בלגן, הכל מתאזן בסופו של דבר".
אחרי הסיפור של מילכה לא הצלחתי להירדם כל הלילה. את מכירה בנאדם כל כך טוב, ובעצם לא יודעת עליו כלום. לא מתכוונת לסיפור של היתמות וכל השאר. אני מתכוונת לצורה הזו שהם רואים את הדברים, לצורה הזו שהם חיים את החיים. אנשים שאין להם 'למה?' בלקסיקון שלהם.
חשבתי על מילכה ועל חנוכה. חשבתי על כך, שמילכה עם הרגליים הנפוחות שלה ועשרות צנצנות התרופות על המדף מעל למיטה, לא הייתה מן הסתם מסוגלת לברוח להרים אחרי המכבים כמו שהיינו עושים כולנו בודאי. יתכן שהייתה נשארת מאחור, עם אלה שקפצו מן הגגות כמוצא אחרון.
הקב"ה הוא מנהל עבודה מומחה מאין כמוהו. כשהוא חילק תפקידים לילדיו, רק הוא ידע במי בחר ולמה. מי יוביל מערכות, ומי יישאר בעורף. מי יחזה בגאולה, ומי יירצה קרבנו.
מילכה נלחמת את מלחמת ה' בדרכה שלה. היא אינה עם החלק השורד, המעמיד דורות, המקים בניינים, הנושא נאומים, המנחיל ערכים, המניף את הדגל. דפוס חייה דומה במהלכו לזה של חלק העם, שלא זכה להמשיך ולא זכה לנס, אבל בצורה שחי ונפרד מן החיים הנחיל לשורדים את המשמעות שבה יקימו את דור ההמשך. אנשים שנבחרו להעלות מנחה לה' כי ערבה לו מנחתם.
ההיסטוריה היהודית רווית הקרבנות הכירה אותם היטב. הם אלה שתופרים לכל הדגלים שאנחנו מניפים את הסיבה ואת השכנוע ואת ההצדקה ואת הרוח שנופחת בהם.
"עם ישראל חי" אנחנו מסכמים לעצמנו בהזדמנויות שונות בפאתוס וברוב גאווה, אבל לולי מילכה ואנשים פשוטים והרואיים מסוגה, זו הייתה לא יותר מאשר סיסמת שרידות עלובה.
(מתוך מגזין "משפחה")
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור