הבת של הפסיכיאטר

ד"ר פ.

ד"ר פ. הוא פסיכיאטר ופסיכופרמקולוג (מומחה בחקר התרופות והשפעתן (והשפעת הסמים הרפואיים) על מערכת העצבים וגוף האדם).

כפסיכו-פרמקולוג, ד"ר פ. גילה, תוך כדי הטיפול וניסיונו בתחום במהלך השנים, איך להשתמש בתרופות פסיכיאטריות. למעשה, ד"ר פ. הוא כל כך מומחה בתחום עד שאת הניסיון בתחומו הוא ביסס על רישום תרופות פסיכיאטריות. וזה לא משהו שהולך ברגל.

בכל אופן, "ריפוי בדיבור" – בין במרפאות או על פי משנתו של רבי נחמן מברסלב – השיחה האישית (התבודדות, כפי שהוא מכנה אותה) – בעיני ד"ר פ. הוא דבר שטותי ופסול, שמבחינה מדעית עדיין לא הוכח כפעולה מועילה. את שיטות הטיפול הרוחניות הוא אפילו שולל על הסף, בעיקר, בגלל שהן לא עומדות בסטנדרטים של המדע 'החילוני', הן לא עברו שום בדיקה או מחקר ולכן אין על מה לדבר בכלל.

מאמרים נוספים בנושא:

בלי תרופות

תרפיה סדיסטית

אלוקים, אני והמחלה הכרונית

האמת, לא מעט פעמים תהיתי לגבי הגישה של ד"ר פ. שהרי מה יקרה אם יתפתח בינו לבין אשתו, או ילדיו, או עמיתיו לעבודה, ויכוח, דיון כלשהו? איך הוא אמור להתמודד עם זה, עם מרשם תרופות פסיכיאטריות ולסתום פיות? רגע, הוא אפילו לא דוגל בלפתוח אותם, את הפיות. כי אם דיבור הוא בזבוז זמן מבחינתו, אז מה האלטרנטיבה שהוא מציע?!?…

אני קורא על כך שד"ר פ., אדם דתי בעצמו, תוקף בכל הכוח את שיטת הטיפול בעזרת הדיבור, כולל הדיפה של דברי חכמים ורבנים בנושא. לעניות דעתי, ההתנגדות לתרפיה מהסוג הזה היא לא בגלל העניין "המדעי" כפי שהוא טוען. אני חושב שד"ר פ. פשוט לא מאמין בטיפול כזה בגלל שהוא מתכחש לעובדה שהוא בעצמו צריך את הטיפול הזה! ומה שהוא לא מבין הוא, שחוסר האמונה והאמון שלו בתרפיה מהסוג הזה היא חוסר אמונה בעצמו ובאלוקים, ובעיקר, ביכולות שלו לשנות את עצמו והגישה שלו.

איך אני יודע את זה?

דינה

דינה דיברה איתי בנעימות ובשקט בטלפון. היא אמרה לי שהיא כבר לא מסוגלת לתפקד בכלל. היא מדוכאת ועצבנית ונמצאת בקונפליקט נוראי על משהו שקרה. אמא שלה נהרגה בתאונת דרכים לא מזמן וזה השפיע עליה מאוד. "אני לא יכולה להמשיך יותר" אמרה לי כשקולה רועד.

עד כמה שזה כואב לאבד הורה, הרגשתי שדינה מתמודדת עם משהו נוסף, לא רק עם הצער על אובדן אימה היקרה. ניסיתי בעדינות להגיע למקום הזה ושאלתי כמה שאלות מכוונות. דינה נפתחה אלי.

"אבא היה אדם נורא" היא החלה לספר בקול שבור אחרי שנשמה עמוק, "הוא תמיד היה צועק ומבקר אותי ואת אמא, וזה היה ככה כל הזמן. הוא היה עריץ, דיקטטור ממש. אדם שהתעלל בנו ולעולם לא נתן את דעתו על מי שהוא באמת. הוא צרח עלי כל הזמן כשחזר הביתה מהעבודה אם הבית לא היה מספיק מסודר לטעמו. הוא צרח ואיים עלי כשארוחת הערב לא הייתה מספיק חמה וכשלא חיכיתי לו ליד הדלת…"

אנחה. שקט. ושוב, נשימה עמוקה.

"היחס שלו לאמא לא היה שונה. את כל מה שהיא עשתה בשבילו הוא קיבל כמובן מאליו. אף לא מילה אחת טובה, שום מחמאה על כל מה שעשתה. הוא אפילו היה צוחק עליה. לא היה אכפת לו שהיא כבר הייתה כמו עבד שעשה הכל כדי לרצות אותו. אף פעם לא התלוננו או צעקנו על ההתעללות הזו. עשינו כל מה שהוא רצה.

"עכשיו, כשאמא כבר לא פה, אני לא רוצה שום קשר איתו. ניתקתי איתו את הקשר. איך בכלל אפשר להיות בקשר עם אדם שחושב שהוא כל הזמן בסדר? שבטוח שהוא לא מתנהג בזלזול ובאכזריות כלפי הסובבים אותו?"

אולי גם זה יעניין אתכם:

מה יעשה אותי שמח?

פרופסור שמחה

האלף-בית של החיים

סיימנו את השיחה. והאמת, בזה גם הסתיימה השיחה על אבא שלה. לא שמעתי ממנה על מה שקורה. זה די סקרן אותי. רציתי לדעת איך היא מתמודדת, ובעיקר, האם היא צריכה עזרה.

במפגש הבא דינה דיברה איתי על משהו אחר בכלל.

"אני מפחדת ממחלות ומללכת לרופאים" היא אמרה כשהישירה מבט לעברי. "אתה מבין ד"ר בלן, יש לי חלום כזה שחוזר כל לילה על עצמו. בחלום, אני רואה רופא עם חלוק לבן שכל הזמן מנסה לשכנע אותי לקחת תרופות… אתה מבין? אני כל כך שונאת תרופות, אני לא רוצה לקחת בשום פנים ואופן תרופות, שום כדורים, אפילו לא אקמול. ואם אני צריכה רופא או רופא שיניים אני נכנסת לחרדות איומות והתקפי פאניקה לפני המפגש ותוך כדי הבדיקה".

"ויש לך מושג למה את כל כך מפחדת מרופאים ותרופות?" שאלתי בעדינות.

"אה… אבא שלי רופא. הוא פסיכיאטר".

זה היה ד"ר פ.

הקשר עם אבא שלה נותק, כפי שסיפרה לי בהמשך, לא רק בגלל שאמא שלה נהרגה בתאונה, אלא עוד לפני כן – כשגילתה שהוא מנהל קשר עם אישה כשאמא שלה עוד הייתה בחיים.

המפגשים עם דינה, שכבר הספיקה לעלות לישראל, חוץ מהשיחות והטיפולים דרך הסקייפ, היו מרתקים מאוד. בהמשך, נפגשתי גם עם בעלה. חשבתי שבפגישה פנים אל פנים היא תרגיש יותר בנוח לדבר על העניין של אבא שלה, אבל היא לא הייתה מוכנה לזה בכלל. אבל משהו נפלא אחר קרה לה. היא החלה לתפקד בבית. היא קמה מוקדם, טיפלה בבית ובתינוק שלה, יצאה למפגשים חברתיים, השקיעה ברוחניות שלה בתקווה להרגיש את הנוכחות העצומה של בורא עולם בחייה. הדיכאון שחוותה נעלם כלא היה, וכך גם הכעס. הזעם שהיה לה כלפי אבא שלה גם הוא נרגע.

"שום דבר כבר לא עוצר אותי מלהמשיך לחיות" אמרה לי כשחיוך על פניה.

כל כך שמחתי לשמוע את המשפט הזה, שבשבילי כרופא-מאמן הוא משפט מחץ של המטופל שיוצא עם ידו על העליונה. ובעיקר, כשהאמונה בועטת פנימה ומפנה את כל הקשיים שנערמים בדרך.

אני תמיד חושב ביני לבין עצמי – מהן התוכניות הבאות של אלוקים בשביל דינה, אישה אמיצה ונפלאה. אני לא מפסיק להתפלל עליה ושאזכה לעזור לה גם בנקודה של אבא שלה. אני חושב שיש פה הזדמנות אדירה לשיקום לא רק שלה, אלא גם של אבא שלה. וזו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בילדים שהופכים לסוכנים ושליחים של טיפול עבור ההורים שלהם. ראיתי את זה מקרוב, וזה אף פעם לא מאוחר!

* * *

ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט העוסק בתחום למעלה מ-32 שנים, מטפל ומאמן בעזרת האמונה (אמונה קואצ'ינג) ועל פי משנתו של רבי נחמן מברסלב.