הכלים שאלוקים נתן לי

כמה רציתי לעשות אותו מאושר! כמה רציתי להביא לו רק פעם אחת איזה "כמעט טוב" אחד במקום כל ה"מספיקים בקושי", אבל לא יכולתי.
 
ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא שלי היינו בבית, הייתי אז אולי בכיתה ה' או ו', החלטתי לדבר איתו. להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו. הוא שמע את מה שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו, ובניגוד לאופי שלו – שהוא אופי של בן אדם שבקושי מוציא מילה מהפה – הוא נתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.
 
"גדי", הוא פנה אלי בחיבה, "אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים. אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי אפשר אחרת! הם בדם שלו. הם הנשמה שלו. הוא מוכרח לאהוב אותם. אפילו אם הם עושים דברים רעים, בכל זאת, הוא אוהב אותם. אבל אתה, גדי, אתה אף פעם לא עשית דבר רע…"
 
אני מתחיל להגיד לו "אבל אבא…"
 
מאמרים נוספים בנושא:
אלוקים, אפשר שאלה?
הילדים המיוחדים של אלוקים
ארגז הכלים שלי
 
והוא מפסיק אותי וממשיך, "ששש… גדי, תקשיב! כשאלוקים ברא את העולם זה הוא החליט לברוא עולם מעניין, לא עולם מושלם. בגלל זה הוא ברא אנשים עם כל מיני צורות, כל מיני צבעים, כל מיני כישרונות. ולכל אחד הוא נתן כלים אחרים. לזאת הוא נתן יופי, להוא הוא נתן ידיים טובות, לזה הוא נתן כישרון במוסיקה ולהיא הוא נתן כישרון במתמטיקה. אנחנו לא יודעים למה אלוקים עושה את מה שהוא עושה. אנחנו לא יכולים להאשים מישהו בגלל שאלוקים לא נתן לך את הכלים האלה או האלה. אנחנו יכולים להאשים רק אנשים שלא מנצלים את הכלים שאלוקים כן נתן להם".
 
"בגלל זה, גדי" אבא הסתכל לי ישר לתוך העיניים והקול שלו נהיה נחוש יותר, "אני אומר לך דבר אחד ומסביר לך דבר שני. הדבר שאני אומר לך הוא אל תתלונן על הכלים שאלוקים נתן לך. והדבר השני שאני מסביר לך הוא שלפעמים לוקח לנו קצת זמן לגלות את הכלים שאלוקים נתן לנו, בגלל שהכלים שהוא נתן הם, ככה, מתחבאים. אז תהיה סבלן, גדי. תהיה סבלן כמו אבא. יום אחד גם אתה תגלה שיש לך כלים טובים".
 
איך אהבתי אותו, את האבא שלי, באותו יום שבת! רציתי לחבק אותו, או אפילו לנשק אותו, אבל התביישתי.
 
ואל תשכחו, שאת ההרצאה הזו אבא שלי, האיש הפשוט והטוב והחכם הזה, נתן לי אולי לפני 30 שנה, לפני שבמדינה זאת ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה או קשיי למידה, או כל מיני מגבלות אחרות.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
מלחמה  עם כלים אחרים
אלוקים לא יוצא להפסקת קפה
כישרון  במתנה
 
אני יודע שאני מדבר יותר מדי, אז אני כבר נותן לכם את הסוף של הסיפור.
 
שנה או שנתיים אחרי השיחה עם אבא, מצאתי את הכלים שאלוקים נתן לי. ישבתי בשיעור אני-לא-זוכר-מה. המורה שלנו היה חולה אז הייתה לנו מורה מחליפה. היא מדברת על מה שהיא מדברת, ואני בעולם אחר. פתאום, אני רואה את המורה המחליפה עומדת לידי, ולפני שאני מספיק להגיד מילה היא סוחבת לי את הנייר שאני מקשקש עליו ומסתכלת עליו.
 
"מה אתה עושה?" היא שואלת.
"סתם מקשקש" אני עונה.
"מה ציירת פה?" היא שואלת.
"סתם" עניתי.
"סתם מה?" היא מנסה להבין.
"סתם, ציירתי אותך עומדת ליד הלוח".
 
היא לקחה את הציור והכניסה אותו לתיק שלה. בהמשך התברר שאבא שלה הוא צייר בעל שם עולמי והיא לקחה את הציור והראתה לו. תוך כמה ימים הוא בא לבית שלנו, הסתכל על עוד ציורים שלי ומיד המליץ שההורים שלי יעשו הכל כדי לטפח את הכישרון שלי בציור.
 
מה אגיד לכם? מאותו יום אבא שלי הוציא את המיץ שלו בשביל שאוכל ללמוד עם הציירים הכי גדולים שיש, גם בארץ וגם בחו"ל.
 
היום, אני בן 42 ובחודש שעבר פתחתי את התערוכה ה-28 שלי, והפעם במוזיאון בניו יורק.
 
ואבא שלי, שעכשיו כבר בפנסיה, מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי?
 
"מה אתם עושים רעש? הילד מצא את הכלים שלו ומשתמש בהם!"