המכשף מפרס

עניינים תקועים מלווים כמעט כל תהליך ביורוקרטישגרתי. כמו חוק טבע שרירותי, דומה כאילו נגזר על חלקים מסוימים בחיים להיתקע. טוב, אז למדנו על תפילה. תתפלל – יהיה טוב. אבל מה עושים כשנדמה כאילו, איך לומר, שהתפילה תקועה. התפללת, ציפית לישועה – והיא מצידה מתמהמהת. לא השאירה תאריך אחרון להופעה משוערת. שום דבר, אפילו לא רמז.
 
הזמנים הללו של הכל תקוע, הם רגע לפני. רגע לפני ההתגלות הגדולה, רגע לפני גאולה. לפעמים לוקח הרגע שלפני שנים ארוכות. מוכרחים ללמוד איך לחכות ולהמשיך להתפלל גם כשהחושך עוד סמיך ומפחיד, משום שברגעי האופל הללו ממתינה ישועה עצומה. שווה לנסות.
 
"דורמיטא" (שינה)
 
לפני הכל קצת היסטוריה. סיפור המגילה מתרחש בסופם של שבעים שנות גלות בבל. אל הגלות הזו יוצאים כלל ישראל יחד עם הבטחה נבואית, שככלות שבעים שנה יבנה בית המקדש וישובו הגולים אל ארצם הקדושה. שבעים שנות הגלות חולפות על הגולים העבריים כשחוט דק של נחמה מזריח בשממת הגלות. הידיעה והאמונה בעובדה שעוד ישובו אל בית המקדש וארץ הקודש, מפיחה חיים בנשמת העם הדווי.
 
כמנהגו של זמן, גם שבעים שנים מגיעות סוף כל סוף אל קיצן. הגאולה מנצנצת באופק, מחממת את הלב ומעודדת. העובדה הזו גורמת במחוזות מסוימים לדאגה של ממש. ישויות אופל, רודנים אכזריים מהצד האחר, רואים באיתותי קץ הגלות אות מבשר רעות. שבעים שנות חורבן יהודי היוו עבורם את תמצית שנות השובע לביסוס מעמדם כנציגי מלכות הרשעה. הגלות והחורבן סיפקו קרקע דשנה להפרחת ממלכה של טומאה בעולם, והדבר האחרון שחסר להם עכשיו הוא התממשות הנבואה היהודית.
 
על פניו, לא מעידים פני השטח על תפנית עתידית. המצב שריר וקיים כפי שהיה אמש ואשתקד. שום תהליך מדיני ואקולוגי או סוציאלי לא משדרים רמזים 'מדאיגים'. מיליוני יהודים פזורים בכל לשון ואומה. חורבות בית המקדש לא מגלים סימני חיים, ושלווה רוגעת עוטפת את ממלכת הפרסיים. אחשוורוש שולט בכיפה, סוגר מעגל על מלא סביב כדור הארץ בשליטה דיקטטורית נעדרת פשרות. אין לכאורה ממה לחשוש.
 
לכאורה. משום שמכשף אדיר כמו המן יודע לקרוא את המפה הבלתי כתובה. ראש השרים משושן הבירה לא מסתפק בתחזיות מדיניות, הוא משקיף פנימה, צופה באצטגנינות, ולומד את פני השטח מהיבטים רוחניים יותר. התמונה שמוצגת שם בכלל לא מרגיעה.
 
'עניין של זמן' מסכם לעצמו המכשף את העובדות. שנים בודדות והכל עלול לחזור לקדמותו. לאמיתו של דבר, גדולים וטובים ניסו את כוחם בחישובי הקץ. בלשצאר ערך חישובים והגיע למסקנה שהתאריך האחרון לגאולה עבר. אם לא התרחשה גאולה היא גם לא תתרחש. החישוב המוטעה עלה לו ביוקר. בזחיחות דעתו הוא ערך משתה והוציא לראווה את כלי המקדש. קצת לאחר מכן כבשה פרס את הממלכה הבבלית ובא הקץ על מלכות בלשצאר.
 
אחשוורוש עומד אף הוא לטעות יחד עם גדול מכשפיו בטעות זהה. חישובי שבעים השנה שלו הובילו אותו להוציא בשנית את כלי המקדש במשתה הראוותני שעשה לרגל הכתרתו.
 
הרגע שלפני
 
התוכנית של המן התאימה מאוד לחלקים מסוימים במציאות הרוחנית. עם ישראל מצוי בגלות. המצב הרוחני מכונה כעת 'אחור באחור'. הקדוש ברוך הוא מסתיר פנים כביכול. המן משקיף ורואה הסתר פנים, הוא מתלהב נורא וצועק 'ישנו עם אחד' – אלוקיהם ישן הוא. ואם ההשגחה העליונה שקועה בתרדמה, אפשר לנצל את הרגע ולהעלים את העם המעצבן הזה שתקוע לו כמו עצם בגרון.
 
גם המן יודע שאוטוטו תבוא יקיצה, שנות ההסתר יחלפו ותבוא גאולה. אולם הוא יודע גם שהזמן העכשווי רגיש מאין כמותו, אם יצליח לכלות את ישראל כעת, לא יהיה כבר את מי לגאול.
 
דבר אחד לא לקח המכשף הכביר בחשבון, את מרדכי היהודי.
 
הדמות הזו שמלווה אותנו גם בהווה האקטואלי, הובילה את עם ישראל למהפך בלתי אפשרי. מחושך מוחלט לאור יקרות. ותיכף נלמד איך היא עשתה את זה.
 
להיפרד כדי להתחבר
 
ראשית, יש להבין כמה יסודות במהלכים הרוחניים. המצב האופטימאלי, הנחשק והמקווה, נקרא "פנים בפנים". ברמה הכללית, זהו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. קשר הדדי בין עליונים ותחתונים. המקום שגילם מציאות שכזו היה בית המקדש.
 
ברמה האישית, זו הארת פנים אלוקית. שלמות פנימית ותחושת שייכות. אלוקיך ואתה. פנים בפנים זו הבנה הדדית. תחושה שמבינים אותי, אוהבים אותי, וערנות של יראה ואהבה מול בורא עולם. כשהפנים הקטנות שלי מכוונות מול פניו המאירות של אדון כל הארץ, לא יתכן לחשוב מחשבות רעות וזרות, או להיות עצוב.
 
גלות היא מציאות של "אחור באחור" גאולה היא התגלמות של "פנים בפנים". המעבר מאחור לפנים חייב לחצות את שלב ה"דורמיטא" – שינה. זהו שלב של הסתרה, 'הסתלקות המוחין' בשפה הקבלית. לא נוכל להתעכב יתר על המידה בביאור המושג, אך על קצה המזלג: דורמיטא הוא תהליך היפרדות מצורת התקשרות מסוימת לטובת התקשרות ברמה גבוהה יותר.
 
כשהולכים לישון נותנים דרור למוחין שליוו אותנו ביום החולף. השינה היא מצב של הסתלקות. מכאן נובעת גם ההתחדשות. אנו מעוניינים לעבור אל היום הבא. לכן מוכרחים להרפות מכל מה שהיה עד היום. בערב שבת טובלים במקווה, הכוונה על פי האריז"ל היא לקלף מאיתנו את המוחין של ימי החול על מנת שנוכל לקבל כעת מוחין של שבת. באותה מידה, לפני שעוברים להתקשרות ברמה של "פנים בפנים", יש להתנתק לגמרי מזו של "אחור באחור". ההתנתקות נעשית על ידי שינה. ההשגחה שליוותה אותנו עד היום בבחינת "אחור באחור" נראית כעת כאילו היא ישנה. הסתר הפנים המאפיין את התקופה הסמוכה לגאולה, הוא בעצם תהליך מתקדם של היפרדות מההשגחה שליוותה אותנו בגלות, לטובת הארת הפנים המופלאה שתופיע עלינו בזמן הגאולה.
 
אבל הזמן הזה ממש לא פשוט. נדמה אז כאילו שום דבר לא פועל. משהו כמו תקלה בלתי ברורה במחשב. אתה רובץ על המקלדת וריבוע מטומטם מכריז באנגלית מוחלטת על תקלה לא ברורה, מרצד לך במרכז המסך. לוחץ שוב ושוב 'אנטר' והמלבן המעצבן רק קופץ ומשמיע קולות אזהרה מתכתיים. התחושה הזו מלווה כל מתבודד מנוסה. לפעמים אנו מבקשים להשיג משהו, ישועה רוחנית או גשמית, מתפללים ומנסים ולא הולך. מתפללים שוב ומנסים שוב פעם ו…לא הולך. ומתפללים ומנסים ו… תקוע. ואז אתה שואל את עצמך: הלו, מישהו שם שומע…?
 
את התחושה הזו, חושף רבי נתן מברסלב, ביקש המן הרשע לגרום לכל יהודי. שתרגישו ששום דבר לא פועל, ואז תגיעו מהר מאוד למסקנה שאף אחד לא שומע אתכם. ומכאן קצרה הדרך לייאוש קטלני. 'תתייאשו כבר' לוחש המכשף הפרסי על האוזן 'תתייאשו כבר, הניחו לי לסיים את עבודתי וזהו'.
 
הסיבה לייאוש היא מסך האדישות שאופף את הבריאה. גם אחרי תפילה חמה פלוס מגש נרות לזכות כל צדיקי הגליל, לא תמיד רואים ישועה מיידית. העולם שהציץ אלינו בעייפות משמימה קודם שחרית, עלול להיראות כזה גם לאחריה. אף אחד לא הבטיח לנו שינויים דרמטיים במזג האוויר בעקבות התבודדות לוהטת. מישהו כן בישר לנו, שמאחורי הקלעים מתנהל עולם אחר לגמרי.
 
העולם הזה מעמיד פנים של 'עסקים כרגיל'. משקיף עלינו במין בוז מאונפף. מצידו אתה יכול גם לרקוד על הראש. דבר לא יגרום לא לשנות עמדה. תתפלל, תצעק, תשווע, הוא את עמדתו האטומה והבלתי מתחשבת לא מתכוון לשנות. רפורמות ייעשו בלוב, תימן ותוניס, לא בחייך האישיים.
 
להביט אל מאחורי הפרגוד 
 
ובכן, את השינויים הגדולים לא מחוללים על פני המסך. ההתרחשויות האמיתיות מתרחשות בכל רגע מאחורי הקלעים בעולם האמיתי והבלתי נראה. המסך הוא מה שאנו רואים מול העיניים, ערב בוקר וגם בצהריים. המסך הוא לא כלום, רק יריעת מציאות מגובבת באינספור צבעים, קולות ותחושות. מאחורי כל הססגוני הזה מתנהל עולם שלם של השגחה. ושם שום עסקים אינם כרגיל. בעולם האמיתי שמאחורי הפרגוד הכל נקבע רק על פי המעשים הטובים שלנו. תפילות מורידות שפע, מסירות נפש מעוררת רחמים, מצווה פשוטה פועלת גדולות ונצורות.
 
אבל כדי שעם ישראל יצליח לעבור בשלום את תקופת ההסתר שקודם הגילוי, ישרוד את תחושת 'הכל תקוע' ולא יתייאש מן הרחמים – הוא חייב לקבל הארה רצינית. להארה הזו שהופיע עלינו בנס גמור קוראים 'מרדכי'. מרדכי היהודי שהופיע במעשה המגילה, האיר לכלל ישראל את הידיעה הברורה ששום דבר לא באמת תקוע. כל תפילה נשמעת היטב, מנערת עולמות שלמים ומזיזה עניינים כמו שגדול העסקנים והבולדוזרים לא מסוגל לעשות.
 
רק מה, צריכים לחכות, להמתין. ובעיקר לא לשאול שאלות.
 
מרדכי ההיסטורי קיים גם היום. יורד עם כלל ישראל לכל רובד בגלות, וצולל עם כל אחד מאיתנו לכל ניסיון. הוא מאיר כעת יותר מכל זמן אחר. מבשר ולוחש על האוזן 'שמע ידידי, אין סיבה להתייאש, משום שהכל כל כך טוב. הכל זז, רץ, טס לכיוון הנכון. אל תאמין למה שהעיניים מספרות. האמן לי, הייתי בסיפור הזה אלף אלפי פעמים בעבר. אני אומר לך, מאחורי הקלעים רוחש עולם שלם של ישועות, עוד רגע יוסר הלוט ותראה'.