המסע ברכבת הזמן

הזמן עלול להיות הכייס הערמומי ביותר,
הוא מרתק אותנו באשליית הפנאי ושולף
לנו מתחת לאף רבבות הזדמנויות בכל יום
חיים. ברוכים הבאים למסע ברכבת הזמן.

אחת האשליות הוותיקות בתבל היא אשליית הפנאי. הזמן נוהג בנו מנהג תעתועים, פעמים שהוא מתארך עד בלי גבול, ופעמים מתכווץ עד אימה. גרוע מכך, לעולם לא נוכל לאמוד את ממדיו האמיתיים. תופעות אופטיות רבות אופפות אותו וגורמות לו להחליף צורה בין רגע. אחת התופעות החמורות יותר קשורה בגרסה הנפוצה 'כשיהיה לי זמן', בת משפחתה של האמירה 'אחרי החגים', ידידתה הנצחית של 'נסדר אחר כך…' אשליית הפנאי כה חזקה וסוחפת שהאדם מבסס עליה את סדר יומו ועדיפויותיו. דומה כאילו שותף המין האנושי למין אמונת בדיות באגדה עתיקת יומין, על פרק זמן עתידי שעוד יופיע בעולמנו ובו יהיה פנאי ללא גבול. אפשר אליו התכוון המשורר כשהלחין את משפט ההחמצה 'כשיהיה זמן'.
 
הזמן וההזדמנויות
 
הזמן הוא המרכיב החיוני ביותר בבריאה, הוא מכיל בעצם את כל האירועים ההתרחשויות והפעולות אותן אנו מבצעים, אפילו את המחשבות. הזמן יוצר גם את המושג 'הזדמנויות'. הזדמנות היא מפגש, כמו שאומרים 'שניים שהזדמנו למקום אחד'. הזדמנות היא מפגש בין נקודת זמן למקום, או בין זמן לאדם. מפגש שכזה יוצר חלון הזדמנות. אנו יושבים על רכבת הזמן ודוהרים על פני אירועים, מקומות, אנשים ומצבים, לא תמיד הדלתות שם פתוחות. לפעמים אנו מזדמנים למקום בדיוק כשהדלת סגורה, זה כמו להופיע במשרד מחוץ לשעות הפעילות. הזדמנות, היא מפגש מוצלח בין זמן למקום, וזו השעה לפעול.
 
החיים מורכבים אם כן מרכבת הזמן ותחנות שונות. מאיתנו הנוסעים, נדרשת תבונה ועירנות. זמן חולף יכול להכיל מעשים טובים, ניצול הזדמנויות והשגת יעדים. מהסיבה הזו ממשילים חז"ל את העולם לחתונה וממליצים "חטוף ואכול, חטוף ושתה". חתונה היא אוסף הזדמנויות. האולם פתוח בין השעות המסוימות של קיום האירוע. בפרק הזמן הזה יוגש אוכל בשפע, ללא תשלום. אם תגיע לאותו מקום קצת מאוחר יותר, תמצא רק פסולת. העולם הזה מציע אוצרות תבל לכל דורש. הבעיה היחידה היא שכאן הזמן קובע. איחרת – הפסדת!  וזו ההמלצה של חכמים, 'חטוף ואכול' תחטוף משום שברגע הבא ההזדמנות כבר לא תהיה.
 
רבי נחמן מברסלב מחדד עוד יותר את המציאות הזו, ומסביר שפעולת ה'חטיפה' היא עיקרון יסודי ביותר שאמור להנחות אותנו בכל רגע ממש. רכבת הזמן דוהרת תמיד, קרוב לששת אלפים שנה מאז יצאה אל דרכה בבריאת העולם, ועדיין לא נרשמה בהיסטוריה עצירה אחת. השעון הגלובאלי מעולם לא עמד מלכת. וזה אומר שאינספור הזדמנויות חלפו עפו מן העולם, ואנשים ערניים זכו ומימשו את חלקן. המציאות הזו מחייבת דפוס פעולה מיידי – לחטוף. דבר ראשון, תחטוף! שים בכיס, לפני שייגמר.
 
ההסתכלות הזו דוחה מראש כל טענה של אי יכולת. רבי נחמן איננו מקבל את התירוץ 'אין לי פנאי' כשמאן-דהו התלונן פעם באוזניו על כך שעיסוקיו הרבים אינם מאפשרים לו לקבוע עיתים לתורה. הוכיח אותנו רבינו שאף על פי כן, בודאי הוא מסוגל לחטוף בכל רגע פנוי קצת תורה. המחטף הזה, מגלה רבי נחמן, אליו התכוונו חז"ל כשאמרו שלאחר פטירתו מן העולם שואלים כל אדם: "קבעת עיתים לתורה"? – קביעה היא לשון גזילה, כלשון הפסוק "וקבע את קובעיהם נפש". בעולם של מרוץ אין ברירה, חייבים לגזול תוך כדי דהירה עוד רווח ועוד. קביעות, בשפת המציאות היא גזילה. אם לא תחטוף אתה, יחטפו ממך. הזמן עלול להיות הכייס הערמומי ביותר, הוא מרתק אותנו באשליית הפנאי ושולף לנו מתחת לאף רבבות הזדמנויות בכל יום חיים. במציאות שכזו, הדרך היחידה היא לגזול מתוך הזמן חלקי חיים.
 
להחמיץ פיתוי ולהרוויח הזדמנות
 
זה עיקרון ראשון ברכבת הזמן. העיקרון השני אומר שישנן תחנות שכדאי מאוד להחמיץ אותן. וכאן דווקא תנועת הזמן יכולה להועיל. ניסיון מופיע בנקודת זמן מסוימת כשהזמן חולף, הניסיון אף הוא נותר מאחור. אין צורך להיכנס עם פיתויי היצר למשא ומתן, לפעמים הדרך היעילה ביותר היא לדחות להרוויח קצת זמן. לומר לו לפיתויי הנחמד 'אוקיי, עוד מספר רגעים רק תן לי להתארגן'. רכבת הזמן תיקח אותנו תיכף ומיד הלאה, ועל הרציף יישאר הלום תדהמה עוד ניסיון שזכינו לפספס.
 
בהקשר לכך מספר רבי נחמן משל, על בעל עגלה גוי מגושם המתנהג באופן מוזר ביותר. כשהוא חולף בדרכו על פני פונדק דרכים חרב, הוא נעצר, יורד מהעגלה ומתחיל להתרוצץ סביב המבנה הנטוש. מציץ בחלון אחד ומרים קולו בבכי ויללה. רץ אל החלון השני, מביט פנימה ומקונן 'אבוי לי'. כך הוא נוהג בכל פעם שהוא פוגש בפונדק בו נהג בעבר לבלות. המבנה הריק והעזוב מזכיר לו נשכחות. את הימים הנפלאים בהם נהג לבלות כאן יחד עם חבריו, לשתות ולהשתכר. כעת אין לו אלא זיכרונות וגעגועים צורבים.
 
אמר רבי נחמן, כך בדיוק נראים לעת זקנה אנשים שסיגלו לעצמם חיי חומריות. הגוף מזדקן ומתבלה, האיברים ששפעו בעבר חיות וחשק הופכים כבדים ונעדרי רגש. זקן שכזה פוגש בצלחת מהבילה, חוטמו מתקשה לחוש בריח, לשונו איננה מתרגשת מן הטעם והוא בוכה בליבו. 'צלחת שכזו כשהייתי צעיר, היתה מעוררת בי את כל החושים, וכעת אוי לי ואבוי…' החומר כבר לא מצליח לעורר את החושים הקשישים והלב נחמץ 'מי ייתן ויכולתי לממש שוב את התשוקה הישנה'. לעומת זאת, צדיקים ואנשים שמחפשים חיים נצחיים דווקא הופכים לעת זקנה למאושרים עוד יותר. הגוף שבצעירותו הטריד ובלבל כבר שקט יותר. הבלי העולם הזה כבר אינם מדברים אליו, כמה טוב.
 
אופיו התזזיתי של הזמן יכול דווקא לשרת אותנו היטב. זמן חולף לוקח עימו פיתויים מיותרים, ומהסיבה הזו, אומר רבי נחמן שאפשר לעבוד את השם רק ב'סור מרע'. אם קשה לך לעשות טוב, אינך יודע מה ואיך לעשות, לכל הפחות שב ואל תעשה. אם מתעורר בקצה הלשון חשק דחוף לגלגל מספר משפטים עסיסיים של לשון הרע ורכילות, ואין במחסן שום טיעון חזק מספיק מול היצר, הפעולה הפשוטה ביותר היא להמתין. תן לזמן לחלוף, הייה בטוח שהוא ייקח עימו גם את החשק.
 
ברכבת הזמן צריך להיות חכם. לחטוף הזדמנויות טובות ולהעמיס את הקרונות במעשים טובים שייסעו הלאה וימלאו את חלקנו הנצחי בהמון טוב. ובאותה מידה, כדאי מאוד להחמיץ תחנות מסוימות, להניח להן לחלוף מתוך היסח הדעת. התשובה הטובה ביותר ליצר הרע ממולח וחריף היא 'אתה יודע מה, אמרת משהו, תן לחשוב על זה, נדבר אחר כך'. כמו כל איש מכירות, גם היצר יודע היטב שההזדמנות שלו היא המומנט. הרגע הנכון יוחמץ וההזדמנות שלו תאבד. וזו בדיוק ההזדמנות שלך. שים לב!