והפעם: כמו דלעת

למצבים שאנו עוברים בחיים מצאנו אינסוף השוואות. והפעם, בצידה השני של המשוואה דב החליט לשים, לא פחות ולא יותר, דלעת! מה אתם אומרים?

3 דק' קריאה

דב בער הלוי

פורסם בתאריך 05.04.21

הגמרא (מסכת ברכות) משווה את גדולתו של העם היהודי ל… דלעת.
 
כן, קראתם נכון.
 
ושימו לב.
 
כשהדלעת גדלה מתרחש תהליך מעניין, היא פשוט שוקעת בתוך האדמה. כך העם היהודי צריך לגדול. כשאנחנו נמצאים בעמדה של גדולה אנחנו צריכים… לשקוע. דוגמה? בבקשה. אברהם אבינו, משה רבינו, דוד המלך… הרשימה עוד ארוכה. מי כמו ענקי עולם אלה שהשוו את עצמם, בשיא הגדולה שלהם – לעפר ואפר, תולעת, לשום דבר! לכן, ככל שאנו מטפסים לגובה כך אנו צריכים את מידת הענווה לצידנו, והכי שאפשר.
 
למה?
 
כשאנו משיגים משהו בחיים, במיוחד אחרי ש'הוצאנו את הנשמה' ונתנו את כל הלב, לא מגיע לנו איזה קרדיט קטן? השגנו משרה שהעניקה לנו סמכות מסוימת, כזו שאחרים נשענים עלינו ונמצאים תחת מרותנו. הנה משהו שנותן לנו כוח. עמדה שמאפשרת לנו לקבל החלטות עם ביטחון עצמי אדיר, לא? אחרי הכל, הפעולות וההחלטות שלנו ישפיעו לטובה על הרבה אנשים בחיינו – על המשפחה, החברים, העסקים שלנו, נכון? אז מה הקשר לענווה אם אנחנו נמצאים על מסלול התנופה וההצלחה?
 
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ…" (בראשית לב, יא).
 
מי שאמר את המשפט הזה היה לא אחר מאשר יעקב אבינו! וזה היה כשהוא פנה לבורא עולם לפני שעזב את בית חמיו – לבן הארמי, וחזר לארץ ישראל. את משפחתו עזב 34 שנים קודם לכן, אחרי שקיבל את ברכת הבכורה מאביו יצחק אבינו. אחיו, עשיו הרשע, רצה להרוג אותו בטענה שהוא "גנב" לו את הבכורה. יעקב התחנן לבורא עולם שירחם עליו. הוא אמר לו שהוא לא ראוי לכל מה שכבר קיבל, אז איזה פנים יש לו להמשיך לבקש ממנו עוד ישועות?
 
ורגע, אני ממש שומע אתכם צועקים ביחד איתי – מה, הרי זה יעקב שלמד אצל גדולי הדור – שם ועבר במשך 14 שנים! זה שהקים משפחה ענפה ואדירה! זה האיש שעבד בתנאים איומים עם שכר מינימום! (נראה מי מאיתנו היה מוכן לזה היום…) אתם מתארים לעצמכם לאיזו דרגת אמונה יעקב אבינו הגיע בכל הזמן הזה? איך הוא יכול לומר קטונתי? אני לא ראוי?
 
כשיהודי מקיים מצווה הוא זוכה לקבל מבורא עולם "הפקדה רוחנית" בחשבון שלו. כשהוא מקבל ברכה, השם מבצע "משיכה". כל הטוב שאנו עושים בעולם הזה אמור "לכסות" את כל הטוב והחסדים שאנו מקבלים מבורא עולם. ממצב של עניות מוחלטת, אחרי שנים, יעקב אבינו עוזב את ביתו של לבן בתור מיליארדר. וכשהוא עוזב, לבן רודף אחריו כדי להרוג אותו. אלא שכאן בורא עולם נכנס לתמונה. הוא מדבר עם לבן בחלומו ומזהיר אותו פן יפגע באיש היקר לו, ביעקב אבינו. יעקב אבינו, כנראה, חשב שהברכות שהצילו את חייו, את עושרו וצאצאיו הקדושים, היו המצוות שקיים בחייו.
 
אבל בורא עולם בירך את יעקב בנס גלוי, נס שבעזרתו שרד את המפגשים עם לבן ושרו של עשיו.
 
בספר "חובות הלבבות" כותב המחבר, רבינו בחיי בן יוסף אבן פקודה זצ"ל, שכל המעשים הטובים שאנו עושים, ויכולים אי פעם לעשות בעולם הזה, לא עולים בכמות או באיכות על טובה אחת שבורא עולם עושה איתנו! הברכות שבורא עולם מברך אותנו בהן הן נדבה וחסד שלו, הרחמים העצומים שלו עלינו, אוצר שלא נוכל לאמוד בכל שנות קיומנו.
 
כסף, השפעה והצלחה – אלה לא גורמים שאמורים להביא אותנו למקום של יהירות וגאווה. אנחנו חייבים להבין שאנו מושכים לכאן, לעולם הזה, זכות ממקום גבוה, ודבר זה צריך למקד אותנו יותר על חידוש המלאי בחשבון הרוחני שלנו. אולם כאן מגיע טבעו של האדם – ליפול למלכודת המוכרת שהיצר הרע אוהב כל כך להשתמש בה אחרי כל הישג גשמי בו אנו זוכים – מלכודת השאננות.
 
כאן נכנס אפקט הדלעת, לפני שניתפס ברשת היצר, לפני שניפול לגאווה האיומה הזו, נעשה את הדבר הכי טוב –  ננמיך את עצמנו, נשקע, ניכנס פנימה ונגדל באמת, מתוך ענווה ולא מתוך גאווה וגדולה שלילית.
 
העולם של היום חווה משברים שפוקדים אותו בכל התחומים, לכן כל סכום בחשבון הרוחני הוא חיוני עבורנו, להישרדות שלנו.
 
זה תלוי בנו אם נבין שבכל פעם שטיל גראד או קסאם מפספסים את המטרה שלהם, כשהם נוחתים על אדמת ישראל, שאנחנו חייבים להפקיד משהו בחשבון הרוחני. כל פעולת טרור נגדנו מחייבת אותנו לחדש את ה'פלוס' בחשבון. כי כל יום העולם סביבנו ממשיך לקרוס, אבל ישראל, כמו שאנחנו רואים, ממשיכה הלאה, מחזיקה מעמד. זה תלוי בנוי, להראות לבורא עולם – בכל פעולה שאנו עושים: לימוד, החסדים עם הזולת, התשובה, האמונה שמתחזקת, אהבת חינם – שאנו הרבה יותר מראויים לקיים את מה שאנחנו חייבים לו.
 
 בורא עולם. הכי פשוט לומר.  I.O.U

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה