וכמה דמעות נשפכו?

"נפגעי טרור זוכים לקבל סיוע ומבינים
שכואב להם. אבל נפגעי לשון הרע?! רק
הם והכרית שלהם יודעים כמה דמעות
נשפכות בכל לילה מחדש…"
 
 
קראתי סיפור מפעים מתוך "שלום בחילך" על אסיר לשעבר שהפך לעשיר שהסוף שלו לא היה 'הפי אנד' כמו שכולם חושבים. אבל להקדים את המאוחר, הנה הסיפור בקצרה:
 
ולאדיק ישב בביתו בהנאה ולגם כוסית וודקה. משום מה, לא הגיע היום ידידו הטוב והוא חש מעט החמצה על הזמן שיכול היה לחלוף בנעימים במחיצתו. הוא נזכר בימים הקשים שבהם היה מושלך אל הכלא. ולאחריהם, הזמן בו היה מובטל. הוא נזכר בסבל הרב שהיה מנת חלקו ובמאמץ להביא אוכל לביתו. שעות רבות נאלץ לעמוד בתור תחת השמש הקופחת בכדי לקבל לידיו פיסת סבון בשביל ילדו. היום הקשיים כבר מאחוריו, יש לו פרנסה ברווח וביתו מתנהל ברוגע וללא לחץ. הוא רווה רב נחת מילדו הלומד לימודים גבוהים ואהוד על החברה.
 
וכך, מתוך השעמום שנגס בו, הוא נטל לידיו את העיתון ושקע בקריאתו. את עיניו צדה ידיעה מעניינת: ה"שטאזי", המשטרה החשאית המזרח גרמנית – פתחה לציבור הרחב את הארכיון שלה, כך הכריזה הכותרת. ובשורות הצפופות של הכתבה הוסבר בהרחבה על קילומטרים רבים עמוסים בתיקים פליליים שנמצאים במרתפי השטאזי. כעת, עם נפילת מסך הברזל וקריסת המשטר הקומוניסטי, ניתנת אפשרות לכל אדם לבוא ולקרוא בתיקו האישי.
 
'זה יכול להיות ממש מעניין', אמר לעצמו והחליט בו במקום ללכת לשם. הוא הודיע לאשתו ובנו על רצונו, אך כלל לא ציפה למבול השכנועים המוחצים שיגיעו מצידם שלא יעשה זאת. "לשם מה אבא?", שאל הבן, "מה  ייצא לך מה? רק תאכל את הלב". ואשתו הזעיקה אותו לפתע לטפל בדחיפות במנוע הסורר של המקרר. גם הידיד הופיע בדיוק בדלת וניסה להסיח את דעתו בשיחה בשניים. נראה היה שהכוונה של כולם שקופה לגמרי, כמו אומרת: "אל תלך ואל תקרא כלום".
 
למחרת, ולאדיק כבר צעד לשם בלי להודיע לאיש על מעשיו. הוא נכנס וביקש מן הספרנים שיגישו לו את תיקו. מהרגע שהחל לקרוא, פניו החווירו כמעט עד מוות. מעמוד לעמוד הוא נדהם לגלות כמה האשמות, הלשנות, קטרוגים וציטוטי שיחות נאמרו מאחורי גבו. בקושי רב הצליח להמשיך ולדפדף בתיקו האישי שהיה מלא בבגידות ושנאה, בניצול מחפיר שלא יאומן. מצד מי? ובכן, דווקא מצד אלו שחשב אותם לאוהביו וכה טרח בשבילם ומסר למענם את כל חייו, דווקא אלו הכניסו אותו לכלא. בתחתית כל עמוד של האשמות הוא נוכח לראות בחתימתם של ילדו, אשתו וידידו, עד שחש כי ליבו לא יוכל לעמוד במעמסה. עולמו חשך עליו. לאן ילך? להיכן יחזור? האם לאותו בית בו כולם בוגדים בו? לעבודה? הרי גם שם כולם מלשינים…
 
מהספרייה יצא אחרי שעה אדם חולה, חסר רצון לחיות ומדוכא עד מוות. הוא גרר את רגליו אל הנהר, נכנס אליו וממנו כבר לא יצא…
 
* * *
 
אל הרב נויגרשל שליט"א התקשרה אישה בוכה ונסערת, יום קודם להרצאה גדולה בה היה אמור להרצות. רק אחרי כמה דקות, לאחר שנרגעה מעט, היא הצליחה לדבר. "כבוד הרב" אמרה, "יש לי בקשה ממך. מחר, כשתישא את דבריך מול קהל רב של נשים, אמור נא את הדברים הבאים: 'נפגעי טרור ועוד כל מיני סוגי נפגעים זוכים לקבל סיוע ומבינים שכואב להם. אבל נפגעי לשון הרע?! רק הם והכרית שלהם יודעים כמה דמעות נשפכות בכל לילה מחדש…'"
 
עד כמה יכולים דיבורים רעים, שנאמרים בלי תשומת לב, בלי לתת את הדעת, להרוג ולקטול את השני, להרוס חיים עד היסוד, לפרק משפחות שלמות ושלוות ולהפר שגרת חיים עליזה ורגועה!
 
מה? אתם בודאי שואלים, זה עוד מאמר סתמי על שמירת הלשו?
 
כן, קוראים יקרים, זה פיקוח נפש.
 
בדורנו, דור הקרוב כל כך לגאולה, דרושה זהירות כפולה ומכופלת בנושא שמירת הלשון, שהוא הבסיס לאהבת חינם שבזכותה יבנה בית המקדש בקרוב.
 
כולנו יודעים שבדורו של אחאב היו חוטאים גדולים. רובם עבדו עבודה זרה ונכשלו בעבירות חמורות. אך בשמירת הלשון הם הקפידו בכל אופן ומצב. לא דיברו רע אחד על השני. לכן, בכל המלחמות שיצאו – היו מנצחים. ואילו בדורו של דוד, שבו כל ילדון קטן היה יודע את התורה ישר והפוך והיו תלמידי חכמים עצומים, היו יוצאים למלחמות ונוחלים כישלונות. למה? מכיוון שהם היו מפולגים ומלאי שנאה ומחלוקת אחד על השני.
 
ולא לחינם נאמר: "חיים ומוות ביד הלשון". היום, קיימים כל כך הרבה אמצעים טכנולוגים מתקדמים הגורמים לכל משפט לחבוק עולם שלם. וכך יוצא שאיזה משועמם יושב מול מסך המחשב שבביתו ומחליט להפיץ שמועות כוזבות, או להתלוצץ על חשבון מישהו אחר. במשפט יחיד או קריקטורה קטנה ומצחיקה, הוא הורס לאותו אדם את שמו ההגון והישר, את מקום עבודתו, את חייו השלווים ועוד. את הכל אפשר להרוס במחי יד, או יותר נכון, במחי לשון, לשון רעה ומזיקה.
 
ואין אחד שלא עמד פעם בפני הפיתוי לספר איזה סיפור או מבזק רכילות פיקנטי שעמד לו על קצה הלשון. אין ספק, זה קשה מאוד. אך אם רק נדמיין לעצמנו מה חסכנו מהמדובר, כמה כאב לב ונפש, עלבון ובושות, בודאי יקל עלינו לחסום את פינו, ובעזרת השם, לזכות על ידי זה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער.
 
דוד המלך ע"ה, הזהיר אותנו תחילה "נצור לשונך מרע", רק אחר כך אמר "סור מרע ועשה טוב". מדוע? כדי ללמדנו כלל גדול וחשוב בחיים: אדם יכול לצאת נקי מנכסיו וקנייניו הרוחניים שעמל להשיג בתורה ובמצוות, ובמקומם יתמלא בעוונות רבים, כאלה שכלל לא העלה על דעתו לעבור עליהם. אז איך הגיע אליו? אה, הם שייכים לאנשים אחרים, לאלה שהוא דיבר בגנותם. ולא רק, הם קיבלו את כל זכויותיו. עכשיו העוונות שלהם נזקפים לחובתו… לכן הקדים דוד המלך את החובה לנצור את הלשון, שמתוך כך כל הטוב שהקב"ה יזמין לו, אף אם יהיה מועט, הרי שהוא שייך לו ולא יילקח ממנו.
 
וכבר אמר אחד הגדולים: "חבל מאוד שאנשים לא מקפידים על מה שיוצא מפיהם, כפי שהם מקפידים על מה שנכנס לפיהם!" ואת זה אמר כשראה חבורת חסידים שהגיעו לפונדק והחלו לבדוק בדקדקנות את רמת הכשרות במקום, החל מניפוי הקמח וכלה בסכין השחיטה. לאחר מכן, כשהתיישבו לסעוד את ליבם, דיברו תוך כדי שיחתם על אנשים רבים והביעו דעתם מתוך צחוק ולגלוג. כך לימד אותם הצדיק פרק בהלכות בני אדם.
 
מורי ורבי הרב שלום ארוש שליט"א, אמר לאחרונה שיש לו סבלנות לכל אחד, פרט למי שמדבר על מישהו אחר…
 
בזמן שיבנה בית המקדש לא יהיה מקום לתירוצים בנוסח 'התבלבלתי', 'זה ברח לי מהפה' וכדומה. על כל מילה נצטרך לתת את הדין בדמות ישיבה של שבעה ימים מבישים מחוץ למחנה. ואם כך, ראוי לכולנו להרגיל עצמנו מעתה לשפר את יחסי בין אדם לחברו שלנו, ולסגל נושאי שיחה נקיים שלא כוללים דיבורים על אנשים ומעלליהם ובורא עולם יעזור לפינו להיות כשר וטהור, משום שכך זוכים להיענות מיידית על כל תפילה ובקשה.
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא לייזר בימס