חסדים קטנים

אנחנו מתרגלים לנוחות.

אנחנו מתרגלים למה שמקל עלינו ומניח לנו.

אנחנו מתרגלים לכל המתנות הנפלאות המגיעות אלינו משמים.

אנחנו לא מתלהבים ולא יוצאים מגדרנו מהתלהבות, אבל נחמד וטוב לנו. ואנחנו אפילו לא בודקים למה ואם בכלל זה מגיע לנו.

וכשזה נעלם פתאום – אנחנו רוטנים.

ההפסקות בקבלת "השירות" אליו התרגלנו צריכות ללמד אותנו ענווה והכרת הטוב.

אין צורך לכעוס ולרטון. יש לזכור שהיה טוב ועוד יהיה טוב, אבל עכשיו קצת קשה.

מאמרים נוספים בנושא:

החסד תמיד שם

חיים של זהב

אבא, יש דברים שלא ידעתי

החסד יעיד על בעליו

זה קורה בפינות רבות של חיינו.

השכנה שמוכנה לשמור על הילד, הבעל שמרגיע את הילדים כדי שתנוחי היטב. הילדים השמחים שלנו, האישה שמכינה את צרכי הבית לטובת בני משפחתה. החברה שנמצאת בשבילנו כשצריך. הבגדים הנקיים בארון, מקופלים ומגוהצים.

הכל חסד גמור.

ומה קורה כשכל זה לא קורה?

"מה קרה שאין קפה מוכן, את יודעת שקשה לי להתחיל את היום בלי קפה"…

"אמא, איך אסתדר איתם? השבוע לא אוכל להתארגן כמו שרציתי".

"לא רוצה כריך! למה לא בישלת משהו?"

"אתה יודע שאני עייפה בערבי שישי. בבקשה תרדים אותם לפני שאתה יוצא לשיעור".

האם אנו מבחינים בחסדים הקטנים המורעפים עלינו? האם אנו רואים את המתנות המפוזרות בפינות חיינו? האם אנחנו מופתעים ומתרגשים? מודים?

לא תמיד.

אם יש לנו, אם קיבלנו, זה בוודאי מגיע לנו, לא?

וכשזה מפסיק לקרות, אנחנו כועסים.

זו הסיבה שאת המצבים האלה אני מכנה בשם "תסמונת הקיקיון".

"תסמונת הקיקיון" היא לקבל את הטוב כמובן מאליו, בלי שאלות ובלי תהייה למה ואם בכלל זה מגיע לנו. ולהיעלב ולכעוס כשזה נלקח מאיתנו. את זה לומדים מסיפורו של יונה הנביא: יונה היה במדבר, חם מאוד והוא מתיישב לנוח מעט. ואז, הקב"ה מצמיח במיוחד בשבילו באמצע המדבר הלוהט את הקיקיון כדי להצל עליו. "וימן השם אלוקים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו" (יונה ד, ו).

ואז, הקב"ה לוקח את הצל הזה ממנו. "וימן האלוקים תולעת בעלות השחר ותך את הקיקיון וייבש" (שם, ז).

ויונה כועס מאוד. "היטב חרה לי עד מוות" הוא אומר (שם, ט).

זה צץ פתאום, לא ברור מאיפה ולמה, אבל זה היה כל כך טוב ומועיל ומשמח. ריבונו של עולם! למה לקחת את זה?

אולי גם זה יעניין אתכם:

עולם חסד יבנה

בוקר טוב, כאן הקדוש ברוך הוא

מתנות קטנות

בוקר לא רע, אחרי הכל

הכל מתנה

כדאי שנביט מעט על עצמנו, על חיינו, שנתבונן במתנות הקטנות המפוזרות בביתנו ובחיינו – בילדים, בבריאות, ביום החדש שהגענו אליו עם כוחות מחודשים. כן, זה נמצא בפינות רבות, צריך רק להסתכל. הדברים הטובים האלה שהתרגלנו אליהם בטבעיות רבה וקיבלנו אותם כמובן מאליו. עצרו לרגע והביטו. הכל ניתן לנו בחסד עצום ונפלא.

וכל יום, בטרם נתפלל ונבקש לעצמנו עוד ממתנותיו של הקב"ה, נמנה תחילה בהתפעלות ועם תודה גדולה את כל הדברים הנפלאים שכבר קיבלנו ממנו, ממי שאהבה רבה וגדולה לו אלינו. נמנה אותן אחת לאחת לפניו ולפנינו.

כך מתרגלים להיות אנשים קצת יותר ענווים, מכירי טובה ויראי שמים. כך מתחילים את היום ממקום קצת יותר צנוע. כי מכאן, מהנקודה המקסימה הזו, פורצת שמחת הלב.

* * *

אתם מוזמנים לכתוב לציפורה בראבי – תעצומות הנפש – כי הכל זה הנפש  – בכתובת teilot1@walla.com או לבקר באתר גם ציפור מצאה בית – רפואת הרמב"ם.