חתונה בשחור לבן
"החתונה שלנו אומנם הייתה בשחור לבן, אבל החיים שלנו הם בצבעים וזה מה שחשוב באמת! זה המוטו שלי!". איך נראים באמת החיים אחרי האירוע הנוצץ?
צביקה התרווח על הכורסה שלו בסלון וניסה להחליף כוח לאחר יום עבודה מתיש ומפרך, כששירה התפרצה לתוך הבית כמו רוח סערה והכריזה בתרועת ניצחון – "השגנו את הצלם הכי הכי בעיר". הוא התכווץ בייאוש בתוך הכורסה הישנה שלו – עכשיו כבר לא יוכל להירדם. המחשבה על כמה יעלה ה"צלם הכי הכי בעיר" לא תניח לו לעצום עין…
שירה, הכלה המאושרת שעומדת להינשא בעוד כחודשיים, הייתה מאוכזבת מהגובה הפושרת של אביה על הידיעה המרנינה. היא התיישבה לידו וניסתה להסביר עד כמה שפר גורלם שצלם הצמרת מסטודיו "פלאש באק" הואיל ברוב טובו להנציח את חתונתה.
"אבא, אתה צריך לרקוד, אנשים עושים שמיניות באוויר כדי להשיג את הצלם הזה, אני לא מאמינה שזכינו, זה ממש חלום", התמוגגה המאושרת הצעירה כשהיא עוצמת עיניה ומחייכת מאוזן לאוזן.
"כמה עולה חלום הבלהות הזה?" קלקל לה אביה את האידיליה.
"אני ממש לא זוכרת", אמרה התמימה בחולמנות.
"סליחה שירה שאני מדבר על הגועל נפש הזה שנקרא כסף, אבל אני צריך לדעת לאיזה באר שחת אני הולך".
"נדמה לי שהוא אמר משהו על 1000", זרקה הילדה את הפצצה לחלל החדר והקפיצה אותו כנשוך נחש.
"אלף? אלף מה?" תבע לדעת ויהי מה.
"מה זה יכול להיות, 1000 דולר אני משערת".
"1000 דולר!!!" נזעק צביקה והתמוטט לתוך הכורסה. "שירה, אני הולך לקבל התקפת לב", הכריז בדרמטיות האופיינית לו כל כך.
"צביקה" נשמע קולה של האם מכיוון המטבח, "קצת נסחפת, לא צריך למות בשביל 1000 דולר" אמרה בציניות.
"אני מבין שצריך צלם" אמר מפויס מעט, "אבל למה צריך צלם צמרת? אני ואמא נשואים מזה 25 שנה בלי עושר, אבל עם הרבה אושר בלי שום צלם צמרת שהנציח את האירוע ההיסטורי של חתונתו".
"אבא זה היה פעם. עכשיו הזמנים השתנו", השתמטה ממנו בטיעון הכל יכול והלכה לה למטבח.
לעזרתה של הבת התייצבה האם שהציצה מהמטבח ופסקה אף היא את פסוקה, "זה דור אחר ואנחנו לא כל כך מבינים אותם, צריך לזרום איתם".
"תמיד כשאני אומר דברים צודקים אומרים לי שאני לא מבין" המהם צביקה מתחת לשפמו במרירות, אבל שום דבר כבר לא עזר לו נגד הקטנה.
הוא הוציא את הפנקס הקטן שבו רשם בכתב קטן את ההוצאות הגדולות של החתונה והציץ בו בדאגה – ככל שהטורים של החתונה ארוכים יותר, כך חשבון הבנק נעשה מדולדל יותר ומאגר החסכונות הצטמצם. הוא הוסיף בעל כורחו שורה נוספת בטור ההוצאות: צלם צמרת (סימן שאלה): 1000 דולר עם שלושה סימני קריאה!!! בסוגריים כתב באירוניה – שוד לאור הפלאש!
עכשיו ישב והתבונן בתמונות החתונה שלו שהיו תלויות בסלון. התמונה של "פעם" בשחור לבן דווקא החמיאה לו. 'היו אלה ימים שצילמו עדיין בשחור לבן, אבל השיער שלי היה שחור להפליא!' הרהר לעצמו, 'עכשיו אמנם מצלמים בצבעים, אבל כמה חבל, גוון השיער השתנה לאפור-לבן'.
שירה יצאה מהמטבח כשהיא נוגסת בתפוח עסיסי. "אבא, מה אתה מתבונן כל כך בתמונות של החתונה שלכם?" התעניינה.
צביקה השקוע בזיכרונות הנוסטלגיים ננער ממקומו. "נחמד להיזכר בימים הטובים ההם כשהיינו צעירים ויפים".
"דרך אגב למה הצילומים שלכם היו בשחור לבן?" הקשתה הבת.
"זה כבר סיפור ארוך, רוצה לשמוע?"
"תמיד מעניין לשמוע את הסיפורים שלך, אבא", פרגנה שירה במלוא הכנות.
"ובכן, כשאמא ואני עמדנו להינשא גרנו בעיירה בדרום הארץ. המצב של שתי המשפחות שלנו היה בכי רע ולא היה צל של סיכוי לקבל מההורים שלנו כל עזרה. לכן, במושגים של היום, הייתה לנו חתונה עלובה. ובכל זאת, הייתה בה שמחה גדולה. את המאורע התנדב לצלם אחי הצעיר, שלומי, שנרתם לעזור לנו כדי לחסוך את העלויות של צלם מקצועי. הוא באמת השתדל למלא את התפקיד בכל כוחו ולהנציח את המאורע בחמישה סרטי צילום שהצטייד בהם מראש".
"אז למה בעצם יש לכם מהחתונה תמונות ספורות בלבד?" התפרצה שירה.
צביקה חייך במרירות והסביר: "כשאחי שלומי ניגש לקבל את הצילומים ממעבדת הצילום, הודיעו לו שבמהלך הפיתוח התברר לחרדתם שכל סרטי הצילום נשרפו, כנראה כתוצאה מתקלה במצלמה!!!"
"מה?" נזדעקה שירה "הכל יצא שחור?"
"ממש כך! שחור בעיניים ושחור בלב, למרות שהפילם היה צבעוני", אמר בעגמימות.
לשירה המזועזעת היה קשה לעכל את המחשבה שחתן וכלה יישארו בלי שום תמונה המנציחה את נקודת השיא בחייהם. לרגע התחלחלה מן המחשבה שחלפה במוחה, איך היא היתה מגיבה אילו רק נודעה לה בשורה שכזו לאחר חתונתה, אבל מיד ניחמה את עצמה שאצל צלם הצמרת כמו שלה זה לא יכול לקרות.
"ובכל זאת יש כמה תמונות מן החתונה, מנין הן?" הקשתה.
"כששלומי יצא שבור ורצוץ ממעבדת הפיתוח הוא לא ידע את נפשו מרוב עוגמה וצער. כיצד יוכל לבשר לחתן ולכלה הטריים את גודל האבידה. ואז הבריק בו רעיון שנטע בו זיק של תקווה – הדוד ברטו.
הדוד ברטו הקשיש הסתובב במהלך ליל החתונה עם המצלמה העתיקה שלו וניסה ללא הרבה הצלחה לשכנע את בעלי השמחה והאורחים להצטלם במצלמה הישנה לו. למי שהיה מוכן להקשיב הילל ושיבח את המצלמה העתיקה, שלדבריו היתה מהסדרות הראשונות והיותר מוצלחות שהוציאה חברת "קודאק" בשנות השלושים של המאה העשרים. הניסיונות הללו עוררו גיחוך בקרב המוזמנים, אבל היו בכל זאת אותם שנכמרו רחמיהם על הדוד ומצלמתו העלובה ונתרצו להניח לו לצלם אותם כדי לגרום לו קורת רוח, ואני ואימך – כלומר החתן והכלה, ביניהם.
והנה, דווקא אחי שסנט בו בדוד ברטו והשתחץ כנגדו במצלמה המשוכללת שלו, נאלץ עתה במר ייאושו לכתת רגליו ו"לעלות אליו לרגל" מתוך תקווה קלושה שהמצלמה המוזיאונית הזאת הפיקה איזו שהיא תמונה, ובכך תציל אותו מעסק ביש. כשנקש שלומי בהססנות על דלת ביתם של הדוד ברטו והדודה אולגה, קיווה אחי בסתר ליבו שהדוד ישכח את היחס המביש שקיבלה מצלמתו. הדוד אמנם שמח על הביקור הלא צפוי, אולם התלהבותו הצטננה כאשר נודעה סיבתו.
למגינת ליבו של שלומי, התברר שהדוד ברטו הקשיש ממש לא סנילי. הוא הוכיח דווקא שהוא ניחן בזיכרון של פיל וזוכר בדיוק את כל מה שאחי קיווה שישכח. הוא שיחזר בפני אחי כיצד הקניטו אותו בהמלך החתונה בגין המצלמה, תוך שהוא מנופף כנגדו באצבע מוכיחה – "אתם הצעירים הבוטחים והשאננים, כדאי שתפגינו כבוד כלפי הדור הקודם" – וגרם לו להתכווץ יותר ויותר בתוך כיסאו. למזלו של אחי הגיחה הדודה אולגה מהמטבח עם קפה מהביל ועוגיות ריחניות, ובכך מנעה מבעלה לסיים את זממו ולבצע בו לינץ' לכל דבר.
כך או אחרת, הצליחה הדודה עם העוגיות והקפה שלה לרכך את התוכחה המתלהמת של הדוד, והוא ניאות בסופו של מאבק להציג את התמונות הבודדות שהצליח לצלם במצלמתו המהוללת. שלומי התנפל על הצילומים כמוצא שלל רב. הייתה בכך הזדמנות עבורו להציל את כבודו האבוד, למרות שהצילומים הללו היו "רק" בשחור לבן. בסופו של דבר הדוד ברטו הפגין כלפיו יחס סלחני, והואיל לתת לו את כל תשע התמונות היחידות שנותרו לנו מכל החתונה".
"נורא ואיום" הצטמררה שירה, "כל כך מעט תמונות מערב כזה חשוב, ממש מתסכל".
"דווקא לא, ילדתי חביבתי" ניחם אותה אביה, "בהתחלה התקשינו להתרגל לרעיון, אבל במשך הזמן השלמנו עם ה"גזירה" וקיבלנו את הכל באהבה. הרי אנחנו יודעים שהכל משמים, ולכן השתדלנו לראות את חצי הכוס המלאה ולשמוח עם התמונות של הדוד ברטו. במבט לאחור, אני חושב שהפנמנו את המסר הזה של לשמוח במה שיש, וכך אני ואמא הצלחנו לחיות תמיד בשמחה ולשרוד גם בקטעים הקשים של החיים".
צביקה התבונן בפניה המהורהרות של שירה, הוא תמה בינו לבין עצמו האם תוכל בכלל ילדת התפנוקים שלו להבין אותו?
"בכל זאת זה קשה, הרי מתחתנים רק פעם בחיים", התמרמרה שירה.
"נכון, אבל החתונה זה לא העיקר. הכי חשוב איך חיים אחר כך. החתונה שלנו הייתה אמנם בשחור לבן, אבל החיים שלנו הם בצבעים וזה מה שחשוב באמת!"
"זה ממש נכון, אבא, החיים שלכם באמת צבעוניים", הודתה שירה בעל כורחה.
צביקה חייך בגאווה. הבת שלו חכמה בדיוק כמו האבא שלה והיא קולטת אפילו מהר יותר ממנו.
"מתחתנים בשחור לבן וחיים אחר כך בצבעים – זה המוטו שלי וכדאי לך לאמץ אותו" המליץ בזחיחות הדעת לשירה מלאת ההתפעלות.
"אבל איך עושים את זה, אבא? אני חושבת לעצמי ככלה טריה שעכשיו הכל נראה לי נחמד ומרתק. אבל איך מצליחים לשמור על החידוש והרעננות הזו גם בהמשך חיי הנישואים, בלי להניח לשגרה לנגוס בכל חלקה טובה של צבע?"
"אכן, זה ממש לא פשוט, אבל בהחלט אפשרי. קודם כל רצוי מאוד להוסיף לחיים בבית היהודי תבלין שעוזר מאוד להתגבר על השגרה – שובבות. כמובן שישנם נושאים שיש לנהוג בהם כובד ראש הראוי, אבל בחיי היומיום – קורט שובבות מפיח שמחת חיים בעיקר בקרב הילדים וזה מכניס הרבה הרבה צבע בחיי המשפחה", התלהב צביקה. וכמו שתמיד קרה לו ברגעים הגדולים של החיים, נכנסה אשתו מהמטבח והנחיתה אותו ישר לביצת המציאות האפרורית. "על איזה צבע ועל איזה שובבות אתה מדבר בעלי היקר? על צבע שכזה?" קפצה והצביעה על כתם ורוד של גלידת תות שדה המתנוסס לתפארת על חולצת השבת החדשה שלו.
צביקה התכווץ בתוך הכורסה. האישה הקטנה הזאת עם החוש הבלשי המפותח שלה תופסת אותו בכל תעלול שהוא עושה. עכשיו היא גילתה שאכל גלידה מתחת לאפה במהלך השבת. את הכתם הזה הצליח להסתיר מתחת לעניבה שלבש, אבל עכשיו נודע הדבר.
"אמא! מסכן אבא, הוא בטח לא עשה את זה בכוונה", הגנה שירה בחירוף נפש על אביה.
שתי הנשים – האם ובתה, נעצו עיניהם באב המציץ עליהן במבט מעורר רחמים ממעמקי הכורסה כילד שנתפס בקלקלתו. קשה היה להתאפק לנוכח הצגת המסכנות שלו, והן פרצו שתיהן בצחוק מתגלגל.
"את רואה אמא, זה הקטעים הצבעוניים של החיים!" הוכיחה אותה שירה, ולאימה לא נותר אלא לקנח את דמעות הצחוק שלה ולהנהן בראשה לאות הסכמה.
כ"ז תשרי התשע"ח
10/17/2017
חתונה בשחור לבן
ציפורה בת מרים, אהבתו של מרסלו בן בטי, פרנסה טובה, בריאות, ונחת, הצלחה, מזל, אמן, אמן
כ"ז תשרי התשע"ח
10/17/2017
ציפורה בת מרים, אהבתו של מרסלו בן בטי, פרנסה טובה, בריאות, ונחת, הצלחה, מזל, אמן, אמן