טיסה למחשבה!
מכירים את המצבים שגורמים לכם לחשוב עליהם שוב ושוב ולהוציא מהם עוד נקודות למחשבה מעניינות? זה מה שקרה לי בדרך לבוסטון. יהודית חנן עם טיסה למחשבה!
זה היה משהו מאוד מטורף, כזה שבכל פעם גורם לי לחשוב עליו קצת יותר מאז שהוא קרה…
באותו יום מר וחורפי המתח שלי הגיע לשיאים חדשים. אבא שלי נפטר יומיים קודם לכן, ואני הייתי בדרך לבולטימור עם תינוקות בת שבעה חודשים וקור מקפיא עצמות. בקושי זכרתי משהו מהטיסה מישראל, אחרי הכל, הייתי המומה וכואבת ועל ידיי תינוקת שלא הפסיקה לבכות.
הישיבה בשדה התעופה בניו יורק בשעה שתיים לפנות בוקר, כשאני מחכה לטיסת הקונקשן, כמעט ששברה אותי. הרגשתי כל כך רע בגלל שלא הייתי בלוויה של אבא שלי. טיסה ביום שבת זה משהו שלא בא או יבוא בחשבון בכלל. באותם ימים, שמרתי שבת קרוב ל-20 שנה! וכבר הספקתי ללמוד את מה שאומרים חכמים, "יותר ממה שאתה שומר שבת, השבת שומרת עליך!"… זה אפילו לא היה עולה לי במחשבה, אלמלא כמה קרובי משפחה חביבים שניסו לדחוק בי לעלות על הטיסה הראשונה… בשבת.
לפחות אהיה עם המשפחה בזמן 'השבעה', ניחמתי את עצמי. לא יכולתי לחכות לרגע בו אחבק את אימי המסכנה. היא התחתנה בגיל 18 ובנתה את כל חייה סביב אבא. וכשהוא, בגיל ארבעים, החליט להיות אדם דתי שוב (כפי שגדל) היא לא היססה, וצעדה איתו את הדרך שהובילה לשינויים דרמטיים בחייהם, בעיקר בשמירת השבת.
סוף סוף הכריזו במערכת הכריזה על הטיסה שלי לבולטימור. מיהרתי לשער העלייה למטוס ונתתי לדייל את הכרטיס. ביד אחת תינוקת, בשנייה תיק, עגלה ועוד כמה דברים שהקשו עלי להמשיך. לפתע, שתי נערות נחלצו לעזרתי כמו שתי מלאכיות משמים. כשהלכנו לכיוון המטוס חשבתי שאחת הנערות נראית לי מוכרת. "את מבולטימור?" שאלתי, אבל היא ענתה שלא. טוב, חשבתי לעצמי, רק ניסיתי להיות נחמדה…
מאמרים נוספים בנושא:
חגרתי את החגורה והתינוקת סוף סוף נרדמה. המטוס החל לעשות את דרכו על מסלול ההמראה. תוך כדי הנסיעה האיטית שתתפוס תאוצה בדקות הקרובות, קולו העמוק של הטייס נשמע ברקע, "נוסעים יקרים שלום לכם, כאן הטייס שלכם. ישנם כמה פתיתי שלג באוויר, אבל זה לא יעצור את הטיסה שלנו להגיע בזמן לבוסטון. טיסה נעימה!"
'ב-ו-ס-ט-ו-ן?!? הוא אמר ב-ו-ס-ט-ו-ן?!?'… התחלתי לרעוד, הלב שלי פעם כמו תופים אפריקאים…
"הצילו!" צעקתי, "אני על המטוס הלא נכון! אני חייבת להגיע לבולטימור!"
הדיילת רצה אלי, ניתקה אותי מהחגורה ולקחה את התינוקת שהתעוררה והתחילה לבכות בהיסטריה. כולם הסתכלו עלי, אבל לא היה אכפת לי. כל מה שהיה לי בארנק היה רק שטר של 50 דולר, תינוקת בוכה ומזג האוויר מזעזע – ולא, אני לא מתכוונת לקפוא בבוסטון!!! מה גם, שאני לא מכירה שם אף אחד ואני ממש לא מתכוונת להפסיד עוד יום מ'השבעה' של אבא שלי!
הטייס האדיב עצר את המטוס והדיילת עזרה לי לרדת כשהיא מתנצלת על הטעות. הבנתי, שעד כמה שהרגשתי טיפשה באותם רגעים על איך עשיתי דבר כזה בכלל, הם הרגישו גרוע יותר ממני בגלל שהם בכלל לא בדקו את היעד על הכרטיס שלי בשער העלייה למטוס…
חצי שעה אחרי הסאגה מורטת העצבים הזו הייתי על המטוס הנכון, לכיוון הנכון. אני לא יודעת אם בגלל ששמרתי את השבת היא שמרה עלי, אבל לעולם לא הטלתי ספק ולו כפסיק בלשמור אותה. הייתי על השביל הנכון, הטהור.
ואם אתם ממשיכים בשביל שאלוקים נתן לכם, הוא גם יוודא שתגיעו ליעד הנכון!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור