יד אוהבת של אמא

אותה אבן דוממת, אותה מצבה,
מקפלת בקרבה מאות ורבבות בנים
אבודים שמחפשים את ידה התומכת
של אמא אוהבת בעיתות מצוקה
וצרה, וגם בזמני שמחה.

יעקב אבינו עוזב את בית לבן לאחר ארבע-עשרה שנים רצופות בהן עבד, כדי לקבל את רחל ולאה. בדרכו חזרה לארץ ישראל, נפטרה רחל אשתו, שהייתה בעצם מטרת כל מסעו ועבודתו בכל השנים הללו. בשבילה הסכים להתייגע שבע שנים נוספות בביתו של לבן לאחר שזה האחרון רימה אותו, כשנתן לו את לאה הבכורה במקום רחל.

יעקב אבינו קבר את רחל בדרך אפרתה, בית לחם. מדוע לא הביאה למערת המכפלה, מקום קבורתם של כל שאר האבות והאימהות? משום שראה ברוח קודשו שעתידים ישראל לצאת לגלות על ידי נבוכדנצר מלך בבל האכזר, ובדרכם לגולה יעברו באותו מקום, על אם הדרך, ויתרפקו על קברה של האם האהובה בבכייה ובתחינה על רוע מצבם המשפיל, ובבקשה שתעתיר על גאולת ישראל השלמה. לכן הקים יעקב אבינו מצבה על מקום קבורתה, כדי שכולם ידעו בדיוק היכן קבורה רחל.

ואותה אבן דוממת, אותה מצבה מקפלת בקרבה מאות ורבבות בנים אבודים שמחפשים את ידה התומכת של אמא אוהבת בעיתות מצוקה וצרה, וגם בזמני שמחה וחדווה. אלפי שנים ספגה אותה אבן את הבקשות הרבות, את התחינות המפצירות, מאז ועד ביאת גואל צדק במהרה בימינו. והמקום? לא צר מלהכיל. את כולם היא מקבלת – על כל בקשותיהם – אוספת רחל האמא הדגולה אל בין זרועותיה המגינות ולא זונחת אף אחד. עולה לפני כסא הכבוד ומעתירה ליושב במרומים בעד הגאולה שתבוא במהרה, שתיפסקנה כל הצרות ועם ישראל שוב לא יאנק תחת עול הגלות הקשה. עקרות נפקדות, חולים נרפאים, מעוכבים זוכים לחצי השני שלהם. איך? למה?

כי אמא רחל לא שוכחת, על הכל היא מתייפחת, ושום בן אינה זונחת.

"כל ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו…"

כשעם ישראל ירד לגלות, באו כל האבות והאימהות הקדושים כדי לבקש מהקב"ה שיגאל את עמו, אך השם יתברך לא שעה לתפלותיהם. רק כשהגיעה רחל, הבטיח לה שיקבץ את כל הנידחים וישיב את הילדים לגבולם. רק רחל זכתה לקבל את התשובה: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב ויש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם".

יש שכר לפעולתך – המעשה הנאצל המיוחס לרחל אימנו הצדיקה, הויתור הנדיר והשתיקה העילאית, כשמסרה ללאה אחותה את הסימנים למרות שידעה כי במעשה זה היא בעצם סותמת לעצמה את הגולל, ואפשר שתיאלץ לקשור את גורלה בגורלו של עשיו הרשע. בזכות אותו מעשה זכתה לתשובה חיובית מהבורא ולהשבת כעסו וחרון אפו מעל בניו, עם ישראל.

רחל אימנו מהווה את סמל הענווה וההתבטלות, כי המעשה שעשתה, אין לו קודם. רחל ויתרה על העצום שבמאווייה – לזכות להינשא ליעקב הצדיק שהיה פסגת שאיפותיה. בשעת נתינת הסימנים ללאה, עדיין לא ידעה שיעקב יעבוד בשבילה שבע שנים נוספות ותזכה אף היא להתחתן איתו. היא מבחינתה הייתה בטוחה שכעת תיאלץ להתחתן עם עשיו הרשע. אך היא לא חושבת על עצמה, ובאותם רגעים ממש ביטלה את כל ישותה העצמית ושמה עצמה לאפס. כל זאת כדי שאחותה לאה לא תתבייש ותרגיש מבוזה בשעה שלא תדע למסור ליעקב אבינו את הסימנים, וכך תתגלה התרמית של לבן הארמי. רחל בטוחה בעצמה ובשמחה מוסרת את הסימנים, אחד לאחד. את גורלה ועתידה הקריבה על מזבח הויתור, והכל – כדי למנוע בושה מאחותה.

אמרו חז"ל, שבשעה שהעמיד מנשה צלם בהיכל נכנסה רחל לפני הקב"ה ואמרה: הלוא רחמיך מרובים מרחמי בשר ודם, ואני הכנסתי צרתי לביתי כי בעצמי מסרתי את הסימנים ללאה אחותי, ואף אתה, אם בניך הכניסו צרתך לביתך, מחל להם.

אמר לה הקב"ה: הנה, כעת תקבלי שכר על פעולתך.

זה לא המעשה היחיד שבו שמה רחל עצמה בקרן הזווית, כשכל כולה ענווה.

פעם נוספת הייתה כשראתה רחל לאחר נישואיה שאינה נפקדת בזרע של קיימא. מה עשתה? קמה ועשתה מעשה שאין ספק שכל אישה הייתה מזדעזעת רק מלחשוב על עצם הרעיון. היא לקחה את בלהה שפחתה ונתנה אותה ליעקב, שכן למדה משרה זקנתה שלקחה את אמתה, הגר, ונתנה אותה לאברהם, באומרה: אולי יראה הקב"ה שהכנסתי את צרתי לביתי ובזכות התגברות עצומה זו ייתן לי ילד משלי (וכל אחד מבין ששתי נשים באותו בית זה מתכון בטוח לצלחות מתעופפות מהחלון החוצה…).

ואכן, כשילדה בלהה ליעקב את בנו נפתלי, קראה לו רחל כך, ומסבירים שזה לשון תפילה. רחל אמרה: "נפתולי אלקים נפתלתי". היא פנתה אל הקב"ה ואמרה: ראה כי עשיתי את המעשה הקשה הזה בהכניסי צרתי לביתי, אנא רחם עלי והושיע גם אותי…

לימוד חשוב לימדה אותנו רחל. לפעמים באה על בן אדם רעה והוא מתמרמר ולא מבין מדוע זה הגיע לו. אך הוא לא טורח לבצע שום פעולה כדי לבטל את הגזירה. אם היו יודעים אנשים שמעשה שנראה להם נועז, ואפילו בלתי אפשרי, יכול לקרב להם את הישועה, האם לא היו עושים זאת? לעיתים חירוף נפש פותח דלתות רבות, לדוגמא: קבלת ביזיון באהבה, התגברות בענייני צניעות שגורמת אפילו להיות מוזר בעיני הבריות, אך מצילה מאסון, ועוד.

באותה העת ראתה לאה אימנו שילדו השפחות כל אחת שני בנים והיא עצמה הייתה אם לעוד שישה. לאה ידעה שליעקב אמורים להיוולד שנים עשר שבטים. עשרה מהם כבר נולדו ואילו היא התעברה בילד השביעי. אמרה לעצמה: אם אלד בן נוסף, תהיה רחל פחותה אף מן השפחות. לכן התפללה שיהפוך העובר במעיה מזכר לנקבה, ואף השפחות העתירו בעד רחל שתזכה לחבוק בן משלה. ואכן נאמר: "ויזכור אלוקים את רחל". השם יתברך זכר לה את החסד המופלא והנדיר שלה ונתן לה את השבטים הקדושים – יוסף ובנימין.

יהי רצון שנזכה להגשמת ההבטחה שניתנה לרחל אימנו: "יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם", אמן.