יוצאת לדרך חלקה

אני לא מהזן של "נעשה ונשמע",
במקרה הטוב של "בוא ונשמע". אבל
אני לומדת. לא יכולה להתעלם. ואז,
מתגבשת החלטה חדשה. זה מה
שקרה לי לאחרונה.
 
 
מדי פעם, אני מגיעה לרגע אמיץ בו אני מרגישה שעלי לעלות עוד מדרגה. זה בדרך כלל בא אחרי הבנה מהותית שיושבת הרבה זמן במודע וגוררת אחריה תוצאה, כלומר עשייה.     
 
לצערי, אני לא מהזן של "נעשה ונשמע". במקרה הטוב של "בוא ונשמע" ואולי אחר כך גם "נעשה". אם להודות על האמת, אני מתביישת שלפעמים אני מעדיפה לא לדעת ולו רק כדי לא להסתובב עם תחושת החמצת אי קיום מצווה, או חלילה אף חילולה.
 
אבל בכדי לדון את עצמי לכף זכות, אני אכן לומדת מדי פעם ושומעת מחברים והולכת לשיעורים, וכך גם נחשפת לנקודות מהותיות שוב ושוב, עד שמגיע הרגע שבו אני מרגישה שאי אפשר כבר להמשיך להתעלם. ואז, סופסוף, מתגבשת החלטה חדשה בתוכי. השלב האחרון בתוכנית הוא, בדרך כלל, לחלוק את ההחלטה עם בעלי ולקבל את האישור הסופי ולצאת לדרך.
 
וזה מה שקרה לאחרונה עם ההחלטה לאכול בשר בכשרות "חלק". כמובן שבכל מצווה יש את ההידורים וההקפדות, וכידוע, מצוות הכשרות היא עולם ומלואו בפני עצמה. יש היררכיה בכל דבר, ואני ממש לא קיצונית באחיזה שלי. אבל כשנופל האסימון לגבי החשיבות הרוחנית שיש בדבר, אז מגיע הרגע בו אני מרגישה שלהמשיך להתעלם ולא לעשות זו בגידה בעצמי.
                                                            
וכשמדובר בבשר, נושא רגיש מאוד לכל הדעות, אז אפילו ההיגיון הפשוט אומר שדרושה עליו השגחה והקפדה יתירה. לאכול חיה זה לא דבר של מה בכך. על זה יש קונצנזוס. היגיינה, טריות, שמירה, אריזה, הובלה ועוד, אלו דברים אלמנטאריים שעליהם כולם מקפידים. את הצד הרוחני באכילת הבשר אנחנו בדרך כלל נוטים לשכוח, למרות שזה ברור מאליו שיש חיבור של אנרגיות כשאתה מכניס לגופך משהו שהיה פעם חי בעצמו.
 
מבלי להיכנס בפורום הזה לצדדים הרוחניים שבאכילת הבשר, אך מתוך הבנה שזה חשוב לי ולמשפחתי להקפיד כמה שיותר בנושא, יצאתי לדרך חדשה… דרך חלק/ה…
 
וכל ההתחלות קשות… כך אמרו לפניי, הרבה לפני שגיליתי זאת בעצמי.
 
אז פתאום אני לא מוצאת בשר בסופר. לפחות לא באטליז הקרוב. רק קפוא, וגם זה לא תמיד. ופתאום אין לי איפה לאכול בחוץ. וגם ככה אפשר לספור את המסעדות הכשרות באזור תל אביב על ארבע ידיים וקצת, וכל שכן למצוא אחת מהדרין, ועוד בשר ועוד איכותי – זה כמעט בלתי אפשרי. ואם עושים על האש עם המשפחה החילונית, אז מעבר לזה שזה חייב להיות אצלי ורק אצלי, ולא בשבת, עכשיו זה גם חייב להיות מהדרין, מה שאומר שאני צריכה לקנות את הבשר כי לאף אחד אין כבר סבלנות ל"שטויות" שלי.
 
ויש סיטואציות מביכות בהן אני לא יכולה לטעום אוכל שמציעים לי מבלי לעשות מחקר אוניברסיטאי לפני. כי להוסיף עוד שאלה לאלו שכבר היו שם לפניי זה אולי נראה טריוויאלי, אבל זה כלל לא. המתח העדין והרגישות חייבים להישמר בהקפדה בנושא האוכל, כדי שחס ושלום לא תעליב או תלבין פניו של הרוצה בטובתך, בין אם הוא בן משפחה או חבר. אבל הבעיה היא שיש בורות גדולה סביב נושא הכשרות, ובעיקר יש אשליה של יהודים טובים כי הם אכן מבינים ומכירים את הנושא. זה יכול להכניס אותך לפינות מביכות שידרשו כושר אלתור עילאי בכדי לצאת בשלום מהמצב.
 
אני מוצאת את עצמי, יותר מדי פעמים, פוגעת בעצמי ובאחרים מכיוון שאיני מדברת מפורשות. מרוב שאני מפחדת לפגוע או להישמע 'דתייה קיצונית', אני דווקא, הפוך על הפוך, מפספסת את המטרה. כמו אותה פעם שישבתי עם סבתי שתחייה במסעדה שהיא בחרה, ואני בחרתי לא לומר לה שאני לא יכולה לאכול במסעדה הזאת. ישבנו כולם ואני לא הזמנתי דבר. וכשסבתא הבינה את מה שקרה היא כל כך הצטערה, שבועות רבים אחר כך עוד ביקשה את סליחתי. כל הטעם הטוב, רק בגלל שרציתי לתת לה ביום הולדתה לבחור מקום לפי טעמה ולא לפי מגבלותיי, התקלקל ונהרס ונשאר רק טעמה המר של החמצת בילוי ואכילה יחדיו.
 
כל מה שאני מחליטה לקיים, הוא לטובתי ולטובת משפחתי. והכל ביני ובין הקדוש ברוך, ונעשה באהבה ובקבלה. אבל הדברים תמיד נוגעים גם לאחרים. לפעמים יותר ולפעמים פחות. ואני מתפללת למצוא את האיזון העדין ולקיים את הדרך שלי בשלמות ולגרום לאחרים לקבל אותי ואת אותה הדרך, בלי לפגוע ולצער אף אחד. כי העיקר זה להיות באחדות. לא לשנוא ולא להשניא. כל אחד בדרכו הוא. וזאת חכמה גדולה מאוד שכולנו ראויים ללמוד.