ייאוש נוח יותר

"תגידי לכל החברים שלך בחו"ל ולכל מי שאת אוהבת לחזור לארץ מהר", הוא זרק לי איזה ערב במטבח מעל עשן הטיגונים. האמת? נלחצתי. הפיל עלי משימה שגדולה עלי בכמה מידות, אפילו שהשמנתי לאחרונה….

"מה פתאום לחזור לארץ? מי אני שאגיד להם ולמה שהם יקשיבו לי?" ניסיתי להתחמק ממשימת האבדון הזאת, "שעוד פעם אצא הימנית, הפנאטית והפרימיטיבית שעשו לה שטיפות מוח ועכשיו היא מנסה את המיסיונריות בגרוש שלה עלינו", אני מנסה לשקף לו את המציאות העגומה של מה חושבים עלי חבריי. "אני גם ככה הולכת על בהונות לידם ואפילו ממעיטה ב'ברוך השם' ומתאפקת מלפרסם פוסטים פוליטיים בפייסבוק או תגובות בוואטסאפ" אני חושפת את כלימתי, "אז לבוא ביציאה כזאת? בכלל ימחקו אותי, ובסוף לא יישארו לי חברים לומר להם לחזור לארץ…" אני עולה על טור גבוה כמו השניצלים שנשרפים על המחבת.

"אין לך ברירה, תמצאי דרך אלגנטית, כבדרך אגב" הוא לא מתרגש מהדרמה, "אם תתחמקי עכשיו את עלולה להצטער על זה כשכבר יהיה מאוחר מדי" הוא לוחץ אותי לפינה שלא כהרגלו, ואני מבינה שהוא כנראה יודע דברים שאני לא בטוחה שאני רוצה לדעת, אבל בטח לא דברים של מה בכך.

אני נשארת עם צלחת עם מלא נייר סופג, שניצלים חצי שרופים וים של תהיות. נכון, כולנו יודעים שהמצב לא יציב בכל העולם, אבל לכל חבריי שכבר עשו את הצעד ועזבו את הארץ יש חיים מלאים וטובים בארצות הניכר. חברים, פרנסה טובה, הצלחה והרבה שופינג משובח, כך שהייאוש נעשה הרבה יותר נוח… לעומת זאת, הם מכירים טוב מאוד את הייאוש בארץ ואת העובדה שהוא הרבה פחות נוח, אז מה כבר יש לי להציע להם???

מאמרים נוספים בנושא:

החברות מאירופה קפצו לביקור

מעורבבת

אבק זוהר

סוס האשליות

ג'יני הקוסם

הבטיחו לנו קוסם

עולם של אשליות

בחזרה לארץ האשליות

המדריך לאמת

שלום לשקרים

די לחיצוניות

הרשת של העכביש

אני יודעת שמבחינת הביטחון זה נראה כאילו בארץ הרבה יותר מסוכן לחיות, אבל אני לא באמת מאמינה בכך. מספיק לי להיות יום וחצי בחו"ל (מודה שזה לא קרה כבר תקופה ארוכה אבל עדיין טרי בזיכרון) כדי להרגיש את תחושת הזרות, התלישות, חוסר השייכות והפחד. אני יודעת שאם הייתי חיה שם הייתי מתרגלת ומפחדת פחות. וגם פה בארץ, כשאני מחכה בסופר בלוד שינקו לי את הדגים אני מרגישה כמו מטרה נייחת ועומדת על המשמר מתצפתת ודרוכה לכל איום מסביבי, אבל בכל זאת, יש לי הרבה יותר בטחון במגרש הביתי שלי.

אני גם יודעת שאני מעדיפה לחיות וגם למות פה. לא טוב לי למות בעד ארצי, לא טוב לי למות בכלל, במיוחד לא מהסיבות הכי לא נכונות של שנאה, גזענות ובשם הדת או האלוקים. אני גם יודעת שהוא לא רוצה שאמות בשבילו (למרות שאם כבר הוחלט אז זה לא ממש משנה איך). אבל מה לעשות שזה תמיד נראה בזבוז כשמישהו הולך בנסיבות של מלחמה או טרור, ויש תחושה נוראית של החמצה וטעות?!?

אז הטיעון של הביטחון ירד מהפרק, כי אפשר לטעון כנגדו שזאת רק תחושה סובייקטיבית. אני גם לא אנסה בכלל לספר להם על הנבואות הקיימות, כי הם שוב יחשבו שהשתגעתי ולא ייצא מזה דבר.

לפי החישוב שלי, נשארו לי רק שתי דרכי פעולה. אחת, פשוט לעשות מניפולציות רגשיות. והשנייה, לרקוד על נקודת החולשה הברורה מאליה, הלא היא הילדים. לאגוזים הקשים ביותר לפיצוח אנסה לשלב את שתיהן יחד.

ניגשתי רועדת למשימה והתחלתי כמובן עם הקל. לחברתי המלומדת שהמושג אלוקים לא זר לה פניתי עם הפן ההיסטורי, לתקופה שלפני פלישת הנאצים, כשעוד היו סימנים ברורים אך רובם הגדול של היהודים סירבו להאמין. סממני האיסלם הקיצוני מורגשים בעיר שהיא גרה ואחרי שנאלצה להסיר את המזוזה מפתח הבית ואת התליון המגן דוד מצוואר בתה, לא היה מאוד קשה לטעון את טענותיי ואף להישמע. סימנתי 'וי' אחד וניגשתי מאוששת לאתגר הבא, הקשה יותר.

מפאת החשש אני בורחת להודעה בוואטסאפ, "אני מתגעגעת אליכם נורא וכואב לי שילדינו לא מכירים כלל ולא זוכים לגדול יחד", אני מתוודה וידוי אמיתי מהלב, "ואני מתפללת שתחזרו ארצה בקרוב" מוסיפה בסוף את האג'נדה שלי עם אייקון לב אדום.

התשובה מגיעה כמו בומרנג. ואני, שהתברכתי בשתי ידיים שמאליות, מקבלת אותה ישר לפרצוף, "אנחנו גם מתגעגעים מאוד וצר לנו שאנחנו לא יחד, אבל טוב לנו פה מאוד וכנראה שלעולם לא נחזור"…

הלב המצורף לא מרכך את המכה שחטפתי, והסמיילי העצוב והבוכה ששלחתי חזרה לא משקף באמת את המצוקה שלי.

נותר לי רק לקוות שאני, בעצם, טועה ושהייאוש ימשיך להיות נוח עוד הרבה מאוד זמן ולהתנחם בכך שלפחות האנשים יותר אדיבים והטלוויזיה מצוינת.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com