כמה זמן עוד נחכה?

לא סתם אומרים שזיווגו של האדם
קשה כקריעת ים סוף. החיים
בסוליקו, בפרט אם הם נושקים לשנות
הארבעים, לא הכי קלים. שרון רוטר
מדברת על התופעה הכואבת.
 
 
לא בכדי נאמר שזיווגו של אדם קשה כקריעת ים סוף, כי זה נס ממש.
 
ישנו סיפור במדרש על מלכה גויה ששאלה את רבי יוסי בן חלפתא, "מה עושה האלוקים שלכם מאז שסיים לברוא את העולם?". ענה לה. "יושב ומזווג זיווגים". צחקה המלכה ואמרה, "אז זאת תורתו הגדולה? אם כך, גם אני יכולה". ענה לה, "זה נראה לך פשוט? זה קשה כקריעת ים סוף".
 
החליטה המלכה להוכיח את דבריה. לקחה אלף מעבדיה ומשפחותיה, וחקרה על כל אחד מהם: תכונות האופי, תורשה, תחביבים ומידות. היא הצליבה את המידע בדייקנות ושידכה כל אחד ואחד לפי התאמה מרבית. למחרת הזיווג באו לפניה כולם פצועים וחבולים וביקשו להתגרש. או אז, שלחה אותה מלכה להביא את רבי יוסי והודתה בפניו בגדלות אלוקי היהודים ובתורה שלנו.
 
דווקא מתוך ההכרה זו בחרתי להתייחס לתופעה מדאיגה במעגל הקרוב אלי, וגם בזה הרחוק יותר, אחת שכיחה ומכאיבה עד מאוד: תופעת הרווקות המאוחרת.
 
כמה מחברותיי הקרובות ביותר עדיין מחכות לחתן, ובגילנו המתקדם משימת ההשתדכות עם בחור ראוי ופני הופכת קשה יותר.
 
כבר עברנו את סף השלושים וחמש, השעון הביולוגי מתקתק ולא לטובתנו והייאוש מתחיל לחלחל. מסביב כבר יש לחברות מהשכבה שלושה-ארבעה ולפעמים גם חמישה ילדים, והלחץ מדרבן לקבלת החלטות שלא העזנו לחלום עליהן בילדותינו.
 
אני מדברת בגוף ראשון כאילו אני אחת מאותן המעוכבות זיווג, למרות שברוך השם זכיתי להתחתן עם זיווג האמת שלי ויש לי משפחה נהדרת ומתוקה, טפו טפו. הסיבה שאני מדברת כך היא ההזדהות העמוקה שאני חשה כלפיהן, הכאב העצום שאני מרגישה מעצם הפספוס, האכזבה ותחושת הכישלון הנובעת מלהיות לבד כל כך הרבה זמן.
 
אני חווה על בשרי את הסבל שיש בהמתנה הכה ארוכה, בציפייה, בתקווה ובחלומות שמתנפצים פעם אחר פעם כשעוד מפגש לא צלח והן שוב נותרו לבד.
 
עם השנים, לאט אבל בטוח, מחלחל לו הייאוש והיצר הרע וסוגר עליהן את התקווה לזכות אי פעם במה שמגיע להן, בנשמה שהקדוש-ברוך-הוא ייעד להן בזיווג שלהן.
 
אותן אלו שנושקות לארבעים הן נשים יפות, חכמות, עמוקות ומצליחות, נשים צדקניות שממש אי אפשר להמציא אפילו סיבה אחת מדוע לא 'קטפו' אותן עד עכשיו.
 
בגילנו, שמתקרב לאמצע החיים ולזמן הגבולי של הפוריות, כבר קשה למצוא גבר רווק עם מידות טובות… כי רובם כבר התחתנו.
 
הגרושים שביניהם מבוגרים מאיתנו בעשר שנים, לפחות, ובאמתחתם תיק מסובך של ילדים מנישואין קודמים. רובם אינם מעוניינים בעוד ילדים, דבר שיוצר ניגוד אינטרסים עם הרצונות של הרווקות.
 
אחרי כל כך הרבה זמן שהתרגלו לחיות סוליקו, מאוד קשה להם לדמיין חיים בזוג על כל המשתמע מכך. ויתורים, פשרות, חלוקה, חוסר פרטיות, הטיפול באדם אחר, כל אלה ועוד מקבלים ממדים מפחידים למי שהתרגל לחיות בחלל משלו ולדאוג רק לעצמו.
 
אני כל כך מבינה את הפלונטר הזה שיוצר מצב שנדמה כבלתי אפשרי להתיר. אך בתור חברה אוהבת ודואגת, אני יודעת שאני חייבת להמשיך ולהאמין, לקוות ולהתפלל עליהן. אני שזאת שליחות ממש, כי בזמן שהן חוות את הסבל והייאוש, את האכזבה וחוסר האמון, אני מן הצד מכריחה את עצמי לא להתייאש ולהמשיך להאמין שזה יקרה, שזה חייב לקרות להן ובקרוב מאוד. כי ברגע אחד, ממש בשנייה, כל מזלן יכול להשתנות והן יכולות למצוא עצמן חובקות ילד תוך שנה אחת מהרגע הזה.
 
אבל בעיקר אני יודעת, שמהמקום המצומצם שלי איני יכולה לראות את כל התמונה כולה ושהדמיון שלי מוגבל לשכל, להיגיון ולמציאות הנגלית. אבל הוא, הבורא, יכול ויודע הכל, וכשהוא יביא להן את גאולתן זה יהיה כמו סרט שאף אחת מאיתנו לא יכלה להמציא או לנחש אותו.  אני גם יודעת שהוא רוצה רק בטובתן ושהוא יפצה אותן בגדול על כל הסבל שהן עברו.
 
לכן אני מקפידה להאמין בקנאות ובחירוף נפש בישועתן המהירה ולא מאפשרת לעצמי לדמיין מציאות אחרת בשבילן, מלבד זאת שהן כה חיכו לה. אני גם משתדלת לא להקפיד עליהן ולא להאשים אותן חלילה במצבן, ומתוך הביטחון, האמונה והתפילה שלי אני מנסה לחזק אותן ולתת להן את התקווה שהן כבר איבדו.
 
מוקדש באהבה לזיווג אמת ולזרע בר קיימא עוד השנה לרותי בת ורה, לליאת בת אילנה, לעדי בת מלכה ולגילת בת חנה, ולכל הצדיקות הרווקות שעוד מחכות.