כמה מעלות טובות למקום?

הגיעה העת שנשיר אנחנו, נעלה את חמש

    

   

בעיצומה של קריאת ההגדה, לפני שאנו מגיעים לשלב של "פסח, מצה, ומרור",  רגע לפני הסעודה הגדולה, אנו פוצחים בניגון המסורתי של "דיינו": "אילו…ולא…דיינו"! (אשרינו!)

 

כמה מעלות טובות למקום עלינו? הן ההדים הקלושים מסימפוניית העליה העתידה.

 

אלו הן חמש עשרה הטבות אלוקיות, חמש עשרה רמות של עליה – מיציאת מצרים ועד לבניית בית המקדש.

 

אלו היו גם חמש עשרה מדרגות – מעלות – שהובילו אל החצר הפנימית של בית המקדש. בעת חגיגת שמחת בית השואבה בחג הסוכות, עמדו הלויים על אותן חמש עשרה מעלות ושרו והיללו את הקב"ה. מדובר באירוע המשמח ביותר של השנה.

 

"אילו…ולא…דיינו"!

 

הגיעה העת שנשיר אנחנו, נעלה את חמש עשרה הרמות הללו, את חמש עשרה מעלות החגיגה. הגיעה העת להלל את הקב"ה על חמש עשרה הטבות אלוקיות אלה.

 

ישנן נשמות ששקעו בתהומות. אנשים השקועים בתהום של תחושת מי שאין לו חלילה אלוק וללא מודעות רוחנית. הם טובעים תוך כדי מרדף אחרי תענוגות העולם הזה, תענוגות חמקניים.

 

כששרים ניגוני קודש, כשהיופי השלו של המוסיקה הרוחנית מגיע לאוזנינו, אנו נמשכים בחוזקה אל הקב"ה. אנחנו יכולים ממש לראות את עצמנו חורגים אל מעבר למגבלותינו כבני אדם, ומוותרים על המשחקים ועל המטענים הנפשיים שהעמסנו על עצמנו במשך הזמן. הרי אנו מושיטים יד אל עבר כל מעלה שאנו מגלים בתוך עצמנו, ואיננו רוצים דבר כי אם לעבוד את בוראנו בכל לבבנו…

 

כאשר מקשיבים בדריכות, אפשר לשמוע את ההד הקלוש של המוסיקה העדינה ביותר בכל הבריאה כולה – סימפוניית העתיד. תאום האדם עם אלוקיו ועם הבריאה. תאום האדם עם עצמו. סימפוניה זו היא אשר תרומם אותנו באופן קבוע לעבודת בוראנו ללא שיקולים אנוכיים. ואפילו עתה, אפשר לשאוב חוזק ועידוד מהדיה הקלושים.

 

אנחנו מחבריו של ניגון משרה יראה זה! המעלות שאנו מגלים בקרב מחדלינו ועבירותינו – כל אחת מהן אינה אלא תו נוסף בסימפוניה אדירה זו. הנקודות החיוביות שאנו מגלים בעצמנו, אשר עליהן אנו יכולים לבנות חיים שמחים ורוחניים יותר – כל אחת מהן הרי היא אבן נוספת בבית המקדש של העתיד.

 

כל נקודה כזאת, שהיא מעלה עצומה, היא כח של שמחה, והשמחה היא הכח להעריך את הקיים, את הטוב שבנו. היא הכח להסתפק במועט, להתיר את הספקות ולהשתחרר מכבלי התאוות ומלחצי החיים, וזה מה שאנו עושים ברגע שאנו מתיישבים בשולחן ליל הסדר – משתחררים משיעבוד החיים ומרגישים בני חורין!

 

המעלות הללו מטהרות את נשמותינו על ידי שאנו שמחים בנקודות הטובות שבנו, נקודות שעוזרות לנו להתחדש בכל רגע ולחשוב רק טוב, כי שמחת האדם במעשיו ובהכירו את התכלית, היא השמחה דווקא בדברים הקטנים הגורמים לנו לשמחה טיבעית ללא כל סיבה, והשמחה בדברים אלה מנקה ומטהרת, פותחת את הצינורות, את המעיין הנובע של הקדושה והטהרה, את חדוות האדם על עצם חייו.

 

ההתבוננות במעלות אלו מסייעת לנו להעריך את כל מה שכבר קיבלנו, וכל מה שעלינו לעשות הוא רק להתבונן ולהתמקד בטוב שבנו ובעולם כולו, ועל ידי זה להתמלא באושר פנימי ובשמחה גדולה.

 

האדם נברא כדי להכיר את בוראו, ולמען מטרה זו כדאי לחוות את כל עמל העולם הזה. יתירה מזו, עצם העובדה שאדם יודע זאת ומאמין בכך – מקלה על עמלו ומאפשרת לו להפוך את הכל לשמחה. ומכיון שדברים אלו נכתבו בספריו הקדושים של רבי נחמן מברסלב – על גאוותו ושמחתו הרבה של הקב"ה בכל יהודי ויהודי ואין זה משנה מהי רמתו ודרגתו הרוחנית – דברים אלו חלים על כל אחד מאיתנו! אל לנו לשים לב לתחושות הדכדוך המדכאות והמייאשות שכל מטרתן הוא רק להרחיק את האדם ממעט הטוב שהוא מנסה לאחוז בו – אותן נקודות ומעלות טובות הקיימות בו, וכמו שאומר רבי נחמן: שמח את עצמך בכל הדרכים והעצות שנתתי לך: חפש את נקודות הזכות בעצמך, כי צריך האדם לעשות את המצוות בשמחה גדולה – והנה לנו הזדמנות נפלאה לקיים את מצוות הפסח בשמחה גדולה ולהנות ממנה, וזאת תהיה עוד נקודה טובה לאחוז בה.

 

רבי נחמן שם דגש רב על תפיסה זו. "צריך תמיד לתור אחר הטוב", הוא היה אומר ושונה. צריך תמיד להיות אופטימי. לא להתייאש ולא לוותר. בליל הסדר אנו מוצאים נקודות טובות בעצם היותנו יהודים. מתפארים בעברנו המפואר והנפלא – סיפור יציאת מצרים שעמוס וגדוש בניסים ונפלאות אותם עשה הבורא-יתברך רק לנו, למרות שכמעט הגענו עד לשער החמישים של הטומאה, ואם אבותינו היו מגיעים לשם, חלילה, כבר לא היה נותר את מי לגאול ולהושיע, אולם הקב"ה ראה רק את הטוב שבנו, את היותנו בניו ובנותיו. זאת נקודה, ולא משנה היכן ובאיזו מדרגה אנו אוחזים – עלינו להתחזק בה, להתעודד ולשמוח!

 

מציאת הטוב וראייתו, אומר רבי נתן תלמידו המובהק של רבי נחמן, הוא חיפוש שבמהלכו מגלים שיש בנו הרבה יותר טוב מכפי שחשבנו. כל זמן שמאבדים דבר חשוב, משהו הנחוץ לנו, מיד נתחיל לחפש אותו. נחפש בכל מקום, ולבסוף נמצא אותו. כי מה שקורה לעיתים קרובות במהלך החיפוש הוא, שאנו נתקלים בחפצים "אבודים" נוספים, דברים "ששכחנו" מהם ולא זכרנו שהם ברשותנו.

 

והוא הדין גם לגבי מי שתמיד מחפש את נקודותיו הטובות. במהלך החיפוש, ללא ספק ייתקל האדם בחפצים יקרים "אבודים" נוספים שהם שלו, שלו בלבד. להפתעתו יגלה שיש לו בתוכו הרבה "תכונות טובות קטנות" ש"שכח" מהן טרם החיפוש, ואלה הן הנקודות והמעלות הטובות שנזנחו עקב קשיים ונסיונות אותם אנו עוברים בחיינו, מהן שכחנו, אולם עכשיו, לאחר שחיפשנו, מצאנו אותן.

 

"…כאשר ניסכו את היין, וכאשר היין המנוסך ירד למחילות שנפתחו אל תהומות הארץ, עמדו הלווים…על חמש עשרה המדרגות שהובילו לבית המקדש, כשהם שרים את שירי ה’…לרומם את הנשמות ששקעו בעולמות התחתונים…להראות להן שאפילו בתהומות קיומן נותרה תקווה, נותר ה’, ותוך הסתמכות על מעלותיהן, הם יזכו עוד לראותו…" (לקוטי הלכות, ערב לז).

 

בעודנו שרים את הניגון המסורתי של "דיינו" על חמש עשרה רמותיו, עלינו להקשיב בדריכות להד הקלוש ההוא…"אילו…ולא…דיינו!"