לא בנעליים שלי
הכי קל זה לשפוט אנשים, להעביר ביקורת ולחרוץ את גורלם. אבל מי באמת יודע מה קורה בתוך זוג הנעליים של האדם העומד מולנו?
בשעה שמונה וחצי בבוקר רועי כבר היה בתחנת האוטובוס הסמוכה לבניין. הראש שלו היה שקוע בספר בו למד למבחן הגדול שמצפה לו היום באוניברסיטה. ככה זה בחיים, כל דקה חשובה וצריך לנצל את הזמן על הצד הטוב ביותר.
פתאום, אבן שנשלחה מאחור הקפיצה אותו ממקומו. הוא הסתובב וראה את האבן מונחת ליד ה"צפרדע" הירוק, פח האשפה השכונתי שנמצא בין שני הבניינים שמאחורי התחנה. חתול שחור עמד על ה"צפרדע", דחף את אפו פנימה ובחן את מה שיכול להיות ארוחת הבוקר שלו. בזווית עיניו, רועי ראה עוד אבן מושלכת לעבר הפח. היא כמעט פגעה. עוד אבן, וגם היא רק כמעט פגעה.
רועי הסתכל למעלה והזדעזע כולו: לא יכול להיות שמר כהן, המרצה הבכיר ואחד השכנים המכובדים והמוכרים בשכונה זורק אבנים על חתולים?!? לא יכול להיות שהבן אדם הזה משועמם?!
מאמרים נוספים בנושא:
האבן הרביעית קלעה למטרה, פגעה ב"צפרדע" מלמעלה והבריחה את החתול השחור המורעב כלעומת שבא.
הזעזוע היה עמוק, אין מה לומר. מר כהן לא שמע על עניין "צער בעלי חיים"? ואיזה מן תחביב זה לזרוק אבנים על חתולים? מה, הוא לא מתבייש? מרצה בכיר שכמותו? מתעלל בחתולים? זה מסוג האנשים שרועי מגדיר כאכזריים וחסרי לב. ממש לא מתאים לו…
סימני השאלה ריחפו מעל ראשו של רועי, ומר כהן כבר נעמד ליד התחנה ותיקו בידו. הוא ידע שרועי ראה אותו זורק את האבנים מהבית שלו וכבר תיאר לעצמו מה עובר לבחור הצעיר בראש.
"בוקר טוב לך רועי, אתה בטח חושב שהשתגעתי…"
"אמממ…" רועי ניסה להשיב במבוכה, "האמת? אני באמת לא יודע מה לחשוב. מה, אתה איזה נער פוחז? אתה מרצה בכיר! איש עם ערכים וכבוד! אני לומד ממך המון. תראה, אתה לא חייב לי שום הסברים, אבל אני די מאוכזב אבל גם המום".
"רועי, אתה מוכן לשמוע את הצד שלי בסיפור? אחרי הכל, זה לא הכי בריא לחשוד סתם כך בבן אדם, במיוחד אם אתה כבר חורץ את גורלו בליבך ודן אותו לכף חובה. כי אתה יודע, בורא עולם שופט ודן אותנו בדיוק כפי שאנחנו עושים עם אחרים".
"לא יודע, אבל מה כבר יכול להצדיק זריקת אבנים על חתולים וסיכון בני אדם שיכולים לעבור ליד הפח?" רועי שאל.
"טוב, לפני ארבע שנים אשתי חוותה טראומה לא נעימה. היא לקחה את שקית האשפה בדרכה החוצה לעבודה, ואז חתול שחור קפץ מתוך ה"צפרדע" והבהיל אותה מאוד. היא הייתה בהיריון בחודש השישי. איבדנו את הילד. מאז, עברו ארבע שנים ולא הצלחנו לחוות שוב היריון עד לפני כמה שבועות, אז התבשרנו בבשורה הטובה ששינתה לנו את החיים, היא בהיריון. הבוקר, היא יצאה לעבודה כששקית אשפה שוב בידה. הסתכלתי מהחלון כדי לוודא שהכל בסדר. אתה יודע, הטראומה והחשש תמיד מלווים אותנו, במיוחד עכשיו. ואז, מה אני רואה? חתול שחור. עוד פעם אותה טראומה? עוד פעם לחוות את הנורא מכל? ראיתי את החתול על ה"צפרדע". יש לי בבית רוגטקה ועציץ גדול שבתוכו יש גם אבנים. לקחתי את האבנים והתחלתי לקלוע על הפח כדי להרחיק את החתול. לא הייתי מספיק לרדת שלוש קומות ולהזהיר את אשתי, ופחדתי שזה ייגמר לא טוב, שוב. אתה מבין? עם האבן הרביעית זה הצליח, תודה לא-ל, וכך הצלתי חיים. מה יכולתי לעשות? איך אפשר לסכן חיים של עוד ילד?"
אולי גם זה יעניין אתכם:
רועי היה מזועזע. 'הלוואי והאדמה הייתה פוערת את פיה והייתי נבלע לתוכה…' חשב בליבו. הוא התנצל בפני מר כהן והודה לבורא עולם על המסר הנפלא שהיהדות מלמדת אותנו.
לעיתים רחוקות מאוד אנחנו יודעים את כל הפרטים הקטנים שנובעים מפעולותיהם של אנשים. חז"ל מלמדים אותנו שזה בלתי אפשרי לדעת מה קורה בליבו של הזולת, לכן התורה מצווה אותנו "לא תעשו עוול במשפט…" (ויקרא יט, ט"ו). הקב"ה יודע שאנחנו לא יכולים לדעת מה עובר על אנשים אחרים, אלא אם כן אנחנו בנעליים שלהם. רק מה, הנעליים שלהם אף פעם לא מתאימות…
ואם הגענו למצב בו אנחנו שופטים ודנים מישהו, לפחות נעשה את זה בצורה הוגנת ובהחלט ניתן לו ליהנות מהספק. ולא רק, עדיף לעשות את מה שרבי נחמן מברסלב אומר, פשוט – לדון את כל אדם לכף זכות!
ואם יש חתולים בסביבה, ומכל סיבה שהיא הם עלולים להפחיד ולגרום נזק, למה שלא תיקחו את שקית האשפה בעצמכם?
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור