להשאיר את החלומות מאחור

הייתה זו דרך מלאה בניסיונות,
והיא דבקה בה! כשהיא משאירה
מאחור את החלומות ואת מנעמי
החיים, תקוות העתיד, בנחישות
ובעקביות ללא שום פשרות… 
 
 
1945. השואה הסתיימה. שתי אחיות רצוצות בגופן ובנשמתן, מוצאות את עצמן לבד. מנוערות מכל מכר ובן משפחה, בודדות נותרו בעולם אכזרי ומלא רשע. שתיהן תוהות איך ממשיך עולם לנהוג כמנהגו, והשמש לצעוד במסלולה? כיצד ממשיכים פרחים ללבלב והפרות לגעות? וכל זאת, כשאבא האהוב נשחט בידי המרצחים כשספר הגמרא בידו והדפים הולכים ומאדימים מדמו הזועק?
 
איך אפשר לצעוד קדימה, שעה שאמא היקרה והצנועה הופנתה יחד עם כל האחים הקטנים והטהורים שעדיין שיירי חלב מצוי בין שפתותיהם, וספר ה"מסורת", ממנו למדו בהתלהבות ילדותית ומתוקה את הא"ב נתון תחת בית שחיים. וכולם, אבל כולם הועברו על המוקד ונשרפו במשרפות האיומות?!?
 
רק הן, שתי אחיות נותרו בעולם הגדול ושמשו זו לזו כאחות, ידידה, אבא ואמא. הן הושיטו כתף ותמכו. ברגעי ייאוש של האחת, ליטפה אותה השנייה ברוך וזרקה מילות עידוד כעוגן הצלה. כך הן התקיימו במשך זמן מסוים, כשבמהלכו הספיקו לעבור למחנה מעבר הנקרא "מחנה עקורים", בהמתנה לעלות לארץ-ישראל. ותוך כדי כך, נודע להן המצב הקשה השורר בארץ הקודש. הימים הם ימי תקופת הצנע ומלחמה אורבת לפרוץ בכל רגע. שכבו שתיהן על מיטתן בלילה אחד והעמיקו בשיחה על משמעותו של המצפה להן.
 
"אחותי היקרה", פנתה הראשונה אל אחותה, "את לא חושבת שסבלנו מספיק בשביל כל השנים הבאות? אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי שוב במצבי לחץ ועוני, נתונה תחת פגזים ואימת מלחמה. בואי נפליג ביחד, ניכנס בשערי ארץ הזהב, נבנה את חיינו ברוגע ותהיה לנו פרנסה בשפע, מה את אומרת?"
 
רגע של שקט השתרר לו בחדר, ולאחריו ענתה האחות השנייה: "אחותי, את יקרה לי מאוד. את הנצר היחיד שנותר לי. אך הרשי לי בבקשה לערער על דברייך. את זוכרת בודאי מה היה הלך הרוח בביתנו, מה חפץ אבינו הקדוש להנחיל לנו, מנות גדושות של יראת שמים ומסירות נפש למצוות. וכמו שכבר הספקנו להבין, באמריקה הגדולה אין אפשרות להתמיד בשמירת המצוות כהלכתן במשך זמן רב, הכסף מצנן את ההתלהבות בקיומן.
 
"צנועות כפי שהיינו בבית אבא, גם לא בטוח שנישאר. וכמו ששתינו יודעות, עבירה גוררת עבירה. מתחילים בדבר קטן והשאר כבר זורם לו לבד. שתינו בחורות בוגרות והשם יעזור לנו שנמצא בקרוב את החתן המיועד לכל אחת מאיתנו. האם תוכלי לומר לי איזה סגנון של בחור את רוצה ואיזה אווירה תשרה בביתך? אני יכולה לחתום לך שחיים של מותרות ופשרנות עם ההלכה, רחוב קלוקל ובתי ספר מודרניים, לא מגדלים ילדים שכל מאוויהם הוא לעשות נחת רוח ליוצרם! לכן אני מתכננת, בעזרת השם, לעלות לארץ ישראל למרות כל הקשיים ולבנות את ביתי בעשר אצבעות של יראת שמים והסתפקות. לקשור את חיי עם בן תורה בדיוק כפי שאבינו רצה. אשמח מאוד לשמוע שאת מצטרפת אלי. אך, גם במידה ואינך רוצה, אעשה את הצעד הזה, כי אני יודעת שזה הדבר הנכון לעשות".
 
לשקט שהשתרר כעת התלווה ממד של מתח קל, ואז פתחה הראשונה ואמרה: "את צודקת, אבל אני כל כך עייפה, אין לי יותר כוח סבל, אני רוצה לחיות מעכשיו חיים מאושרים, ללא מחסור ועוני וללא מלחמות. לא אפסיק לאהוב לעולם ואשתדל לשלוח מכתבים…" רק הירח המשוטט בשעה שכזו היה שותף לדמעות הרותחות שזרמו שם באותן שתי מיטות במחנה העקורים.
 
לא רחק היום ודרכיהן נפרדו. הראשונה נסעה לאמריקה, השתקעה שם ונישאה ליהודי טוב, אך לא שרוי בעולמה של תורה. היא לא הצליחה להחזיק את ראשה מעל גלי ההתבוללות ולא זכתה לדור ישרים מבורך. לעומתה, אחותה שעלתה לארץ ישראל אמנם סבלה ממחסור ועוני, אך זכתה להינשא לתלמיד חכם מובהק ולהביא לעולם ילדים אותם גידלה וחינכה לתורה וליראת שמים. היא השקיעה בהם את כל מרצה ולמרות שהם גרו בשכונה שדייריה לא שומרים תורה ומצוות, היא שמרה עליהם בכל כוחה. במסירות נפש עבדה לסייע בפרנסת הבית ולא בחלה בשום עבודה קשה, כל חייה היו מסכת של קידוש השם ולא לחינם, היא זכתה לשושלת מפוארת של בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.
 
מגילת רות, אותה אנו קוראים בחג השבועות, היא בעצם תיאור של דרך הייסורים אותה עוברת רות כשעזבה משדה מואב ובית מלוכה אל בית לחם יחד עם חמותה העלובה, נעמי. היא מייעדת את עצמה לחיות כאחת השפחות, זרה ונוכריה בדלות ובעוני מבלי יכולת להינשא. ולבסוף, בצורה כה מופלאה היא זוכה להינשא לבועז, נשיא הסנהדרין, ולהיות אמה של מלכות.
 
אותה דרך שעברה רות רצופה הייתה בניסיונות. והיא דבקה בה, עזבה מאחוריה את מנעמי החיים, את חלומות העבר ותקוות העתיד, ובעקביות בלתי מתפשרת ובהתבטלות שאין לה אח ורע, היא מכריזה באוזני חמותה: "אל אשר תלכי – אלך ובאשר תליני – אלין. עמך – עמי, ואלוקיך – אלוקי, באשר תמותי – אמות ושם אקבר".
 
מתהום הטומאה, בתו של מלך מואב ונינה של בלק הרשע, רות מתעלה ונצרפת בכור הניסיונות, עוברת שנים של עוני ונידוי עד שזוכה להינשא לבועז ולהעמיד ממנו את שושלת בית דוד.
 
ואותו דוד המלך שיצא מצאצאיה והיה לנעים זמירות ישראל, כשהוא מתחטא לפני הקב"ה, מבקש ומודה לו, הוא נוקט בזו הלשון: "אנא ה' כי אני עבדך, בן אמתך" – בנה של רות. זהו ספר היוחסין שלו וזוהי גם כל מהותו. "אני עבדך" – עבד נכנע שמבטל את עצמו לחלוטין בפני קונו ונושא עיניו כדבריו בתהלים: "כעיני שפחה אל יד גבירתה". כאן מכריז דוד המלך שאת כל כוחו, קדושתו ועוצמתו, הוא יונק מאותה סבתא שנולדה במקום הטמא ביותר ולעם השפל ביותר, והתעלתה ודבקה באמת, עד שהגיעה למעלה הגדולה ביותר בעם ישראל.
 
כאשר עמדה ארה"ב לשלוח את החללית המאוישת הראשונה לחלל, קדמו לשיגור אימונים מפרכים אותם עברו האסטרונאוטים. הם עברו סדרת ניסויים קשים: מעבר מהיר מחום לקור, עמידה ברעש גבוה במיוחד, סיבובים בתנועה מסחררת ועוד. והכל כדי להכשיר אותם לתפקיד ההיסטורי והקשה – נחיתה על הירח.
 
גם בצבא, עלייה בדרגה מחייבת עמידה במשימות יותר מורכבות ובתרגילים קשים. ורות, שהגיעה לדרגה רוחנית ואנושית כה גבוהה, היא למעשה הסמל של עמידה בניסיונות הקשים. לכן דברי ימיה נקראים ביום קבלת התורה הנקנית בייסורים.
 
בזכות שעזבה את בית אביה ואמה ועברה לארץ נוכריה, זכתה שתצא ממנה שושלת בית דוד הקיימת לעולם, ועליה נאמר: "ישלם לך ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה".
 
 
* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"