לסיפור שלי שלושה צדדים

מכירים את המשפט "לכל סיפור יש שלושה צדדים – שלי, שלך והאמת"?
 
ניסיתם פעם להבין מה המשפט הזה אומר? מה הוא בא לחדש?
 
לכאורה, יש מציאות וזה מה שקרה. יש עובדות ואי אפשר להתווכח איתן. הן ברורות כשמש.
 
אז מה?
 
חשבתי קצת ביני לבין עצמי, מה הכוונה כשאומרים 'סיפור'?
 
לפי הגדרה מילונית לסיפור הוא תיאור במילים.
 
בתלמוד, במקרא, בגמרא ישנם הרבה סיפורים שבאים ללמד אותנו משהו.  לכל סיפור יש כמה פירושים. יש את הפשט, רמז,י דרש וסוד.
 
במילים אחרות, אפשר לומר שלכל מציאות שקרתה יש כמה רבדים, כמה צדדים לספר אותו. השאלה היא איפה אני מתחבר? מה אני חווה מול המציאות הזו? איזה סיפור הנפש שלי מספרת כרגע, ובכלל, ומה אפשר ללמוד מזה?
 
מאמרים נוספים בנושא:
אנחנו  הסיפור
הצד השני של הסיפור
תסתכל, תראה טוב
 
אני זוכרת שכזוג צעיר הוזמנו להתארח אצל בני משפחה – זוג פלוס כמה ילדים שגרו בבית ממוצע. הגענו ביום שישי בצהריים. בעלת המשפחה פינתה את חדר הילדים עבורנו. אין מה לומר, תנאים דלים מאוד. מיטות של ילדים – 70 סנטימטרים, ונראה שאת המצעים רק ניערו. היא חיפשה שמיכות פנויות ומשהו שפעם היה גם כרית. וזהו.
 
אני זוכרת את ההלם שהייתי בו כמו עכשיו. לא הבנתי איך, איך מארחים ככה? איך אפשר לישון על מיטה צרה כזו? והמצעים… איך מזמינים אורחים בתנאים כאלה?
 
בעלי, לעומתי, לא הבין ממה אני עושה עניין. "זה משפחה, אז מה אם המצעים של הילדים לא היו חדשים מהארון, ואז מה אם הכריות כבר עשו את שלהן… זה לא בית מלון, את יודעת!"
                                                                                                 
זה ההבדל. איך שכל אחד מאיתנו ראה את המציאות והתחבר אליה.
 
בעלי שהיה בחור ישיבה רגיל לישון על מיטות כלשהן, אפילו על ספסלים (במקרים מסוימים) לא הייתה לו בעיה להתחבר לתנאי האירוח, זה לא הפריע לו בכלל.
 
אני, לעומתו, כזו נקייה שבודקת אפילו את הכוסות מהן אני שותה. ברור שלא יכולתי לעצום עין באותה שבת (טוב שהיה לי צעיף גדול שיכולתי לפרוס על המיטה…)
 
בחזרה הביתה הצהרתי שאני יותר לא מתארחת איפה שאין באמת אפשרות לארח! היום, כמה שנים אחרי ועם משפחה משלי, אני בהחלט יכולה להבין את המצב שלא תמיד יש מצעים בארון ושכל הכריות בתפוסה מלאה. שלא תטעו, כשאני מזמינה אורחים אני דואגת שהכל יהיה פיקס – מהניקיון, כריות ומצעים מבושמים, מגבת אישית ואפילו מדף פנוי בארון העמוס. ואני יודעת, לא כולם כמוני…
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
לפני  שמתלוננים
שאלה של זווית ראיה
 
אז איך זה שהיום אני מבינה את הסיפור (גם) אחרת, המציאות הרי לא השתנתה?
 
זאת אני שגדלתי. ועכשיו אני יכולה לראות את הסיפור מנקודת מבט שונה. רחוקה יותר ומכילה יותר. בכל גיל, בכל שלב בחיים אנו לומדים דברים, ואפילו שוב פעם מחדש, ותמיד אנחנו שואלים 'איך לא הבנתי את זה קודם?' אבל כל שלב מביא איתו אות המוכנות והכלה רחבה יותר. לתמונה האישית תמיד אפשר להוסיף שכבה נוספת, וזה מה שעושה את הסיפור עוד יותר מעניין.
 
אז החלטתי לתת פירוש משלי למשפט המיוחד הזה: לכל סיפור יש את האני. מה שרציתי, חוויתי, למדתי בזמן המקרה. יש גם את שלך, מה שגם האחר רוצה, לומד וחווה בדרך שונה ממני, בדרך שלו. ויש את האמת שמאפשרת למזג בין האני לאחר. כשמנסים ללמוד ולהבין את הצד השני זוכים להחכים, זוכים לדעת שזו האמת.
 
ובחיים כמו בחיים, אנחנו כל הזמן לומדים. ואני אנחנו באמת רוצים להחכים אז נאמץ את "מכל מלמדי השכלתי", בטוח שנגיע רחוק.
 
 
* * *
טליה לוי (B.A בחינוך) עוסקת בתחום כבר 12 שנה. מדריכת כלות מוסמכת. ניסיון רב בתחום הכתיבה והחריזה, עוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. נשואה ואמא לארבעה, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com