לעשות את הדבר הנכון

האם להזמין אורחים שאני לא מחוברת
אליהם רק כדי לקדם את השלום והאהבה
על פני כדור הארץ, או לרדת מזה? להעמיד
פנים או לומר את מה שאני חושבת?
איך עושים את הדבר הנכון – איך עושים
את זה?
 
 
לפעמים (טוב – לעיתים קרובות, בסדר – בדרך כלל, אתם יודעים מה? כמעט תמיד…) באמת קשה לדעת מהו 'הדבר הנכון'. האם להישאר בעבודה התובענית שהורסת את נשמתי, או שפשוט אעזוב ואעבור לעסוק במשהו אחר, פחות תובעני, פחות מלחיץ, פחות הורס?
 
האם אציין בפני בתי את העובדה שהיא 'שכחה' לגרוב גרביים, או שאעמיד פנים שלא שמתי לב לזה? האם להזמין לסעודת שבת אורחים שאני ממש לא מחוברת אליהם, ולו רק כדי לקדם את השלום והאהבה על פני כדור הארץ, או שאקבל את העובדה שזה באמת רעיון רע ועדיף לאהוב אותם מרחוק?
 
שאלות, שאלות, שאלות… אם לא הייתי מתבודדת כל יום בטוח הייתי מגיעה לתשובות הלא נכונות. אבל אפילו עם השיחה היומית שלי עם השם, אני לא תמיד מצליחה להבין 'מהו הדבר הנכון'.
 
כמו מה למשל?
 
לפני מספר שבועות מכרים-חברים שלנו ממקום המגורים הקודם, אובחנו כחולים במחלה האיומה (סרטן, לא על אף אחד). אחרי האבחון, לפני שהם גילו שהם לא ברי ניתוח, נסעתי לבקר אותם ועל הדרך שהארתי להם את הספר של הרב שלום ארוש – שעריו בתודה, בגן התודה.
 
כשגרנו שם, היו לנו הרבה דיונים 'מעניינים'. אבל מהר מאוד גילינו שאנחנו לא משדרים על אותו גל. כי יש עוד, לפחות, מאה דברים שאנחנו לא מסכימים עליהם. אבל הם הזמינו אותנו לשבת, ואנחנו הזמנו אותם בחזרה.
 
היינו 'חברים של שבת', לא מעבר לזה. כי בכל פעם שניסינו, זה נגמר עם שיחות טעונות ומלאות בלחץ. לא הכי נעים.
 
זה מסביר את העובדה למה לא הייתי בטוחה אם אני עושה את הדבר הנכון – לבקר אותם ועל הדרך לתת להם את הספר. כי אולי הם לא רוצים לשמוע עכשיו משהו 'דתי'? אולי הם חושבים שאני מנסה עכשיו לצבור נקודות לטובתי, חס ושלום, או להטיף להם מוסר?
 
שקלתי את כל הסיבות שעלו וגם ירדו, אבל החלטתי לבקר ולהשאיר להם את הספר בכל מקרה, כי הוא באמת יכול לעשות את ההבדל בין חיים למוות. הביקור ארך 15 דקות. הייתה לנו שיחה מאוד נעימה ומנומסת, דבר שאישר העובדה שלמרות כל ההבדלים וחילוקי הדעות שבינינו הם אנשים נפלאים. ועזבתי.
 
מספר ימים לאחר מכן, השמועה על מצבם הייתה שזה כנראה לא בר ניתוח, ואחד מהם כבר התחיל להתמודד עם העניין הזה לא טוב. ביקשתי מבעלי שישלח מייל, שיראה אם בא להם לשתות קפה ביחד, או משהו. הם לא רצו. ואז עשיתי מה שאני בדרך כלל עושה כשאני מרגישה עצורה ולא יכולה לעשות שום דבר – התפללתי שהשם ישלח להם רפואה שלמה.
 
ואז, קראתי שוב פעם את הספר שעריו בתודה וראיתי שהוא מלא בסיפורים על אנשים שהחלימו ממחלות איומות וסופניות עם… תודה לבורא עולם!
 
מה אני אמורה לעשות?
 
חשבתי לעצמי שזה לא התפקיד שלי לרוץ ממקום למקום ולתקן אנשים. נתתי להם את הספר, השארתי להם דלת פתוחה. יש שם תשובה אם הם מעוניינים…
 
אבל אז, התחלתי לשמוע עוד ועוד סיפורי ניסים וישועות של ממש על אנשים שהחלימו עם אמירת תודה לבורא עולם. אנשים שהודו לבורא עולם על מצבם. וזה אפילו בלבל אותי עוד יותר בקשר לדבר הנכון שצריך לעשות. זו לא סתם שיחה על פוליטיקה, או על חיות חולות, או אפילו על ילדים שנופלים מהדרך. זה מקרה פוטנציאלי של חיים ומוות.
 
מה אני אמורה לעשות?
 
התבודדתי עוד קצת על העניין, והחלטתי להתקשר אליהם. אבל לפני שחייגתי ביקשתי מהשם שייתן לי את המילים שבעזרתן אעביר את המסר שלו אליהם. ומה היה המסר שלו? שיש תקווה! כי זה מדהים, עם אמירת 'תודה רבה לך בורא עולם' אפשר לחולל פלאים, להפוך את הקערה על פיה, את המצב הכי מייאש תוך שניות ספורות למשהו מרומם ומחייה.
 
אבל זה יהיה קצת קשה, חשבתי לעצמי, כי בשיחה הזו יעלו כל הדברים שאף פעם לא הסכמנו עליהם, כל הדברים שבאמת, אבל באמת, הם לא רצו לשמוע.
 
וכמו תמיד, הם היו מאוד חביבים ומנומסים. הם סיפרו לי שהם רק התחילו את החלק הראשון של הטיפולים הכימותרפיים לכן הם מאוד חלשים, ואני ניסיתי לשמור את השיחה 'קלה' וקצרה כמה שרק אפשר.
 
העניין הוא שאין שום דרך 'קלה' לומר "השם אוהב אותך. השם שולח לך את הניסיון שאתה מתמודד איתו כדי לקרב אותך אליו. השם רוצה קשר קרוב איתך", במיוחד כשבכל הפעמים בהן 'השם' או 'אלוקים' עלו לכותרות זה לא הוביל לשום מקום…
 
ניסיתי. וקיוויתי שלא אמרתי משהו שיפגע בהם או יצער אותם. אבל בכנות, אני לא יודעת אם הצלחתי.
 
האם זה היה הדבר הנכון לעשות, להתקשר לאנשים ולהתעקש לדבר איתם על 'אלוקים' כשהם, מן הסתם, לא רצו לשמוע? (ושלא תטעו, מדובר באנשים דתיים…)
 
אני לא יודעת.
 
מחר, כשאעשה את ההתבודדות שלי אשאל את השם אם פעלתי נכון.
 
חלק גדול מהמחשבות שרצו לי בראש אמר: "תעזבי את זה. זה לא עבד עד עכשיו, ואת בטוח תשמעי כאדם חסר רגישות ואחד כזה שרוצה רק להטיף". אבל חלק אחר של המחשבות אמר: "ואולי זה כן ידבר אליהם? אולי הם כן קראו את הספר והתחילו לומר תודה רבה להשם? התודות האלה עושות ניסים אמיתיים, פותחות ערוץ לקשר מדהים, עמוק ומלא משמעות עם בורא עולם, אז למה לא? האם לא שווה לנסות גם אם אומרים את הדבר הלא נכון, אפילו אם ישנו סיכוי קטן וקלוש?"
 
חשבתי על זה, וחשבתי ש… כן!
 
אני מקווה מאוד שזה היה הדבר הנכון. כי אני באמת לא יודעת. רק ימים יגידו.
 
ובינתיים, אמשיך לבקש מהשם שיעזור לי להבין מה הדבר הנכון שצריך לעשות, שיראה לי מתי אני צריכה לדבר ומתי לשתוק, מתי לפעול (ולהתפלל), ומתי רק להתפלל. בתקווה, שעם הזמן, זה יהיה הרבה יותר קל להבין 'מה הדבר הנכון לעשות', וקל מאוד לעשות אותו.