לקראת כלה

את החג השבועות לא חוגגים
באמצעות סמלים. החג מתבטא בהרגשת
הזכות האדירה על כך שנבחרנו להיות
עם השם, ואת זה יכול לחוות רק מי
שבאמת מעריך את עובדת היותו יהודי!

בכל אחד ממועדי השנה ישנה צורה מסוימת של סמליות. בראש השנה תוקעים בשופר, דבר המזכיר לפני הקב"ה את זכות העקידה, ובכך משתיק את קטרוג השטן על עם ישראל. ביום כיפור אנו חוזרים בתשובה, מתענים ומונעים עצמנו מחמישה סוגים של תענוגים גשמיים ועל ידי כך מגיעים לדרגת דמיון למלאכים. בסוכות אנו עושים זכר לענני הכבוד, אשר הגנו עלינו במשך 40 שנה במדבר, על ידי הסוכה. אנו גם נוטלים את ארבעת המינים, אשר מסמלים את ארבעת החלקים בעם היהודי המתאגדים כולם לאחד. בפסח אנו זוכרים את קרבן הפסח, ואוכלים מצה המסמלת את המעבר מעבדות לחירות.

אך כאשר אנו מתבוננים על חג השבועות, זמן מתן תורה, אין כל סמליות המתקשרת עם יום זה. נהוג ללמוד תורה במשך כל הלילה בשבועות, אך זהו מנהג בלבד, ולא ציווי. היהודי מצווה ללמוד תורה בכל רגע פנוי במשך כל השנה כולה. אנו מצווים לספור את ספירת העומר מפסח עד שבועות. אנו סופרים 49 יום, כולל את היום ה-50 שהוא יום חג השבועות, היום בו ניתנה התורה בהר סיני. "ספר החינוך" מסביר את הפן הפילוסופי וההבנה העומדים מאחורי ספירת העומר, וכך הוא כותב: "נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף לליבנו, כעבד ישאף צל (העובד בשמש ושואף לצל) וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי על כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".

לכן, לא ניתן לחגוג את חג השבועות באמצעות סמלים. תמצית החג הינה הרגשת הזכות האדירה על כך שנבחרנו להיות עם השם על ידי קבלת התורה. את זאת יכול לחוות רק זה אשר באמת מעריך את עובדת היותו יהודי ואת מערכת היחסים המיוחדת שלו עם הבורא. זהו הערך האמיתי והחשיבות המרובה של ימי ספירת העומר, מפסח עד שבועות.

חכמים קבעו בנוסח תפילת שחרית: "אשרינו מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו"! משמעות הצהרה זו היא הרבה יותר מסתם מילים. על היהודי להרגיש בר מזל ובעל זכות עצומה על כך שנבחר מבין כל אומות העולם להיות בן לעם השם – העם אשר לו ניתנה התורה. מובא במשנה (מסכת שבת): "כל ישראל בני מלכים הם", ואף התורה מתייחסת לעם ישראל כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש". עלינו לחוש את הזכות הנעלה הזו כמציאות חיה ממש.

בסוכות אנו יושבים בסוכה, ובכך זוכרים ומנציחים את המציאות המיוחדת במדבר, בה היינו מוגנים על ידי ענני הכבוד. בפסח אנו אוכלים מצה ומרור, ומנציחים את החוויה של יציאת מצרים בחיפזון. המציאות של חג השבועות היא ההרגשה והתחושה של הזכות העצומה שנפלה בחלקנו. הרגשה זו הינה על בסיס אישי, מדובר על תחושה פרטית, ואין פה מקום לסמליות כוללת. כל אחד חווה את הציפייה וההתרגשות הגוברת והולכת לקראת בוא יום מתן תורה באופן אישי – כל אחד בהתאם ליכולת שלו להפנים את המציאות של היותנו עם נבחר אשר זכה לקבל את "הנכס היקר והמוערך ביותר" שיש לבורא להעניק לבן אנוש.

האופן היחיד שבו היהודי יכול באמת לחוות את יהדותו, הינו דרך התורה עצמה. תחושת הגאווה על היותנו מיוחדים כיהודים אינה באה מלבישת סמלים יהודים או מהשתתפות במטרות הומניטאריות ופוליטיות, אלא היא באה מכך שהאדם כל כולו חי את התורה על ידי שהוא מבטא אותה בצורת חייו. בברכת התורה נאמר: "ברוך אתה ה’, אלוקינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו…" מעמדנו המיוחד מבין כל אומות העולם מוגדר כאן על ידי העובדה שהבורא נתן לנו, ולא לאף אומה אחרת, את תורתו. חג השבועות הוא הזמן לחוות את תחושת הזכות העצומה על כך שנבחרנו להיות עם השם באמצעות תורתו.

חג הסוכות נמשך שבעה ימים. היום המגיע לאחר שבעת ימי החג הינו שמיני עצרת. בגמרא נאמר כי למרות ששמיני עצרת נסמך לחג הסוכות, הוא נחשב כחג בפני עצמו. בשמיני עצרת, כבר לא מצווים לשבת בסוכה או ליטול את ארבעת המינים. במדרש נאמר כי למעשה היה עלינו לחוג את שמיני עצרת 50 יום לאחר סוכות, כפי שאת חג השבועות חוגגים בהמשך לחג הפסח, לאחר 50 יום. אולם, אם אכן כך היו נוהגים, הרי ששמיני עצרת היה יוצא באמצע החורף וגורם לקושי רב לעלות לרגל לבית המקדש בירושלים. השם, ברחמיו על עמו, התיר לנו לחוג את שמיני עצרת מיד לאחר חג הסוכות, היות שאנו ממילא כבר נמצאים בירושלים. לאחר ישיבה בסוכה במשך שבעה ימים כאשר אנו מנציחים את היותנו מוגנים ומוקפים בענני הכבוד, אנו חוגגים עוד יום נוסף עם הקב"ה (שמיני עצרת).

שבועות, אף הוא נקרא בתורה "עצרת", אשר משמעותו לעצור. חז"ל אומרים לנו כי לאחר שבעת ימי הסוכות, השם אומר לעמו: "אנא, עצרו, הישארו עימי עוד יום נוסף כיוון שהפרידה מכם קשה עלי".

המילה "עצרת" מתייחסת לאהבת הבורא אלינו ורצונו במערכת יחסים קרובה עם העם היהודי. בעוד בכל ימי הסוכות מקריבים קרבנות גם עבור אומות העולם, הרי ששמיני עצרת הוא כל כולו מיוחד לאהבת השם לעמו וביטוי לאהבת העם לאלוקיו.

השם רוצה לשמור את היהודים בקרבתו ב"עצרת", האין אנו צריכים להרגיש בעלי זכות מיוחדת אף בשבועות? אם בכוחו של האדם להפנים ולחוות את הזכות להיות יהודי ולקיים מצוות, כפי שהעבד מצפה לרגע בו ישוחרר מהשמש לצל, הרי שהוא יוכל גם לחוות את מהות חג השבועות. אף סמל לא יכול להכיל את גדלות ההרגשה והחוויה המיוחדת הזו.

נעשה ונשמע

הגמרא (מסכת שבת) מספרת שצדוקי (כופר) ראה את רבא שקוע בלימוד התורה עד כדי כך שלא שם לב שידו לחוצה מתחת לרגלו, וגורמת לו לדמם. הכופר אמר לרבא: עם פזיז אתם, כפי שבעבר פיכם הקדים אוזניכם והקדמתם נעשה לנשמע, כך אף עתה אתם מתנהגים באימפולסיביות, ולא חושבים על תוצאות המעשים שלכם.

בסיני, בתחילה, כאשר הקב"ה הציע את התורה לעם היהודי, תשובתם הייתה: "נעשה ונשמע". הם קיבלו את התורה ללא תנאים, בלי להתחשב במידת והיקף ההתחייבות הנדרשת מהם. הצדוקי מבקר את אבותינו בסיני על התנהגותם הבלתי אחראית בקבלתם את התורה ללא בדיקה מקדימה המבררת את אלפי המחויבויות. בתשובה לצדוקי אומר רבא, שהעם היהודי קיבל את תורתו של הקב"ה בלב בוטח, שכן האוהב אדם אחר לא יטיל על אהובו דבר שאין ביכולתו לשאת. לכן, קיבל עם ישראל את התורה קבלה מוחלטת ביודעו כי הקב"ה אוהבו, ועל כן בטח בו ביטחון שלם.

בספר משלי (יא, ג) אומר שלמה המלך ע"ה: "תמת ישרים תנחם וסלף בוגדים ישדם". רבא מסוגל היה להתעמק בתורה עד כדי "שכחה" מהסובב, וזאת מתוך ביטחון מלא בבורא עולם. רבא הבין שהקב"ה לא יאפשר לשום נזק לפגוע בו בזמן שהוא עוסק בתורה. הצדוקי, לעומת זאת, שאין ליבו בוטח בקב"ה אינו זוכה להבנתו.

מה גורם לאדם לבטוח בקב"ה? ובאופן הפוך, מה גורם לאדם לא לבטוח בקב"ה?

באופן טבעי, לבני אדם צרכים שונים מגוונים. לכן הם דואגים שמא צרכים אלה לא ימולאו. מכאן, שחוסר ביטחון וחשדנות נובעת מהתמקדות האדם בצרכים שלו. אדם שליבו מלא אהבה לקב"ה לא מתמקד בעצמו אלא בבוראו!

לאבותינו בסיני הייתה אהבה לקב"ה בדרגה כה גבוהה מפני שהם הבינו עד כמה הם חשובים לבורא עולם. לכן, הם לא דאגו כלל שצרכיהם לא ימולאו. הדבר דומה לילד צעיר שתמיד קיבל את צרכיו מאביו ללא כל מחסור. ילד כזה לעולם לא דואג שאביו יספיק מלדאוג לו. אדם היודע שהקב"ה דאג ודואג לכל מחסורו, גם במצבים הבלתי שגרתיים ביותר, לעולם לא יחשוב שהקב"ה יציע לו מטלה אשר אינו מסוגל לעמוד בה.

לפי הגמרא (מסכת מגילה), אדם זוכה בתורה על ידי עזרה משמים. כדי לזכות בעזרה משמים על האדם לכונן יחסים עם הקב"ה המושתתים על ביטחון. אדם אשר ענייניו הגשמיים מסיחים את דעתו מלימוד התורה נכשל בדיוק בכלי ההכרחי לקניינה של התורה. עם ישראל זכה בתורה רק בזכות אמונתם הבלתי מעורערת בקב"ה. על מנת להיות כלי קיבול לתורה, עלינו לבטוח ולהאמין בהקב"ה ללא תנאים!

התעמקותו של רבא בתורה דומה הייתה לדרגת הביטחון של עם ישראל בקב"ה במעמד הר סיני. הוא לא דאג לכך שצרכיו לא ימולאו. זו הסיבה לזכייתו של רב בעזרה משמים גדולה כל כך. בניגוד לטענתו של הצדוקי על אימפולסיביות של העם היהודי, עמדו אהבתם וביטחונם של עם ישראל אשר זיכתה אותם בקבלה מוחלטת של התורה.

(באדיבות "עת לחשוב" כתב עת לחשיבה יהודית)