לתרגל בעזרת המחשבות

 

 

אחד מסעיפי ההוצאה הגדולים של זמנו של האדם הוא ההמתנה.

 

מתי והיכן אין אנו ממתינים? בתור לאוטובוס ובמכולת, כאשר הפקיד "צריך לחזור בכל רגע" וכאשר "עוד מעט פותחים", באסיפה כאשר "המרצה טרם הגיע", וכמובן בחדר ההמתנה של רופא השיניים.

 

יש גם המתנות קטנות, ביתיות יותר: אתה ממתין לבן המשפחה העומד "כבר כבר" לפנות את חדר האמבטיה, ואתה מחכה ל"עוד מעט החדשות" ברדיו, כמובן שלא תתחיל לעשות משהו גדול כאשר הקומקום עומד לרתוח וכן הלאה.

 

ריבוי הדוגמאות שאינן אלא טיפה מן הים הגדול, בא להפנות את תשומת ליבנו לעיסוק זה של האדם. האם ניסית פעם לקחת עיפרון בידך וישבת לסכם כמה זמן מזמנך מושקע ביום אחד בענף תעסוקה זה של המתנה מתוך חוסר מעש? קשה מאוד לבצע סקר כזה, אך ניתן לשער שאף אצל אדם רגיל ביום ממוצע יסתכמו הדקות המבוזבזות הללו למשך זמן לא מבוטל. מצערת במיוחד העובדה שחלק ניכר מזמן זה הינך במלוא כושרך, אך אינך עושה דבר כי הרי אתה מחכה.

 

הדוגמאות הנ"ל מייצגות רק סוג אחד של זמן מבוזבז, אך קיים גם סוג נוסף של זמן שהבזבוז בו גדול עוד יותר. כאשר אדם מבצע פעולת הליכה, עסוק חלק מסוים ממוחו בפיקוח האוטומטי על פעולת ההליכה. חלק מוחו החושב של האדם פנוי אז למחשבה, כמעט כמו שהוא יושב בביתו ליד שולחן הכתיבה. אותו מצב קיים גם באכילה, רחיצה, התלבשות ושאר פעולות שמרוב שאנו חוזרים עליהן הן מתבצעות באופן אוטומטי ואינן מעסיקות כלל את מחשבתו של העושה אותן.

 

אם ננסה לסכם את הזמן הפנוי של המוח החושב נגיע לסיכום גבוה הרבה יותר, זאת מבלי להביא בחשבון אדם שמקצועו שומר בניין או איש מוקד כיבוי והצלה. עכשיו ניצבת בפנינו השאלה במלוא קומתה: הרי זמן זה הוא נתח מחיינו, מה אנו עושים בזמן זה? האם בכלל אנו עושים בו משהו? האם אפשר בכלל לעשות בו משהו? האם מקרה הוא שמשה רבנו, יעקב אבינו ודוד המלך, שהיו רועי צאן, מלאכה שזמן המחשבה הפנוי בה מרובה, האם במקרה היו מה שהיו, או שניצול מעולה של זמן המחשבה הרב שעמד לרשותם מבלי לפגוע בתפקודם, הוא שהעלה אותם לשיא הדרגות של גדולי כל הדורות?

 

המוח, כך אומרים המומחים ואנו נאשר זאת מניסיון אישי, אינו שובת ממחשבה אף לרגע. אם ננסה לשחזר את מחשבותינו ולנתח אותן, נגלה שיש לנו כמה סוגים של מחשבות בהן אנו "מעבירים את הזמן".

 

 

אחד הסוגים הוא "חלומות בהקיץ". אנו מדמיינים לעצמנו מצבים שונים ומשונים, ומדמיינים את עצמנו פועלים במצבים אלה. האם חלומות אלה אינם מעלים ואינם מורידים או שיש להם ערך והשפעה עלינו? נבדוק את הדבר.

 

נתאר לעצמנו חייל אשר בדמיונותיו בשעות הפנאי שלו מתאר לעצמו את הרגע בו מתחיל הקרב, ואיך הוא משליך את הרובה שלו, חולץ את נעליו, ומחלץ את עצמו מן השטח במהירות…חלום-דמיון זה חוזר במוחו פעמים אין ספור, ונדמה לי שכולם יסכימו שאוי לה למדינה שחייל זה יצטרך להגן עליה. אין ספק בליבנו שכאשר אמנם יגיע הרגע בו יצטרך להלחם, הוא אמנם יבצע למעשה את מה שתירגל בדמיונו פעמים כה רבות ויברח מן המערכה.

 

תירגול פעלתני "על יבש" כמו חבישת מסכות גז וירידה למקלטים או חזרות להצגה בלי תפאורה ותלבושות וכדומה, הם אמצעי רב עוצמה כמעט בכל תחום מתחומי החיים על מנת להבטיח פעילות מסוימת ברגע הנכון. אך גם תירגול במחשבה בלבד יש לו תוצאות התנהגותיות. יהודים רבים בכל הדורות תירגלו במחשבתם בשעת קריאת שמע את מסירת נפשם על קידוש השם, ובאומרם "ובכל נפשך" התכוונו ל"ואפילו נוטל את נפשך", וחיו בדמיונם את הביצוע של קידוש השם. היפלא הדבר שכאשר עמדו ברגע המציאותי של קידוש השם, וההיסטוריה שלנו מלאה רגעים כאלה, לא פקפקו ולא היססו למסור את נפשם?

 

ניתן להשתמש באותו תירגול במחשבה גם לשלילה. התורה, כאשר היא מנמקת את השמדת דור המבול, מתארת את האדם "כי יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום". כאשר האדם מתענג במחשבות דמיון של נקמה, גזל, ועוד איסורים מעשרת הדיברות ומחוץ להן, הרי סלל לעצמו דרך בטוחה אל המעשה כאשר זה יזדמן לו. גם מחשבות סרק שליליות אסרה התורה בצוותה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

 

עומד לו אדם בתור בבנק, למשל. לרשותו דקות אחדות של המתנה, ועוסק לו בחלום מסוג "אילו הייתי רוטשילד"…ובדמיונו הוא בונה לו וילה מפוארת, ושלוש מערכות מדרגות המובילות אליה, אחת לעלות, אחת לרדת, ועוד אחת סתם, שידעו כולם שהוא עשיר…ועומד מתמוגג לו "הרוטשילד לרגע" בדמותו לעצמו איך יתפוצצו אויביו ואיך יופתעו ידידיו, והנה תורו לגשת לאשנב מגיע וחסל סדר החלום.

 

מה המשקע שהותיר בו חלום-דמיון זה? כמובן משקע שלילי של טיפוח גאוותו וקנטרנותו. אותן דקות עצמן, אפילו על בסיס אותו חלום, יכלו להותיר משקע שונה, לו דמיין לעצמו איך בעושרו הגדול הוא פותר את בעיותיהם של כמה מסכנים שהוא מכיר, תורם לנזקקים וכו’. חלום כזה מותיר אחריו משקע חיובי של טוב לב ונדיבות, ואף אם לא יהיה עשיר לעולם הרי תורגל בזה להתנהגות חיובית.

 

מעניין להיווכח באיזו מהירות מייצר המוח את הדמיונות הללו. כמה זמן לוקח לבעל תחושת קיפוח לראות את עצמו בדמיונו סוטר בפומבי סטירה מצלצלת למנהל העבודה השנוא עליו, ואיך שאותו מנהל מתהפך באויר ונופל ארצה לקול צחוקם של כל החברים מסביב המתפעלים מגבורתו? הזמן הדרוש לדמיון נקמני מהנה זה הוא 5 שניות ואולי 10 שניות, לכל היותר, אך שניות ספורות אלה יש בהם מספיק כדי להרע את אופיו, להעמיק את שנאתו למנהל העבודה ולהקשות על הסדרת היחסים ביניהם.

 

תשומת לב וזהירות מצדנו להרהורים מסוג זה תיתן בידינו מנוף רב עוצמה לעיצוב אישיותנו בכיוון הרצוי. עלינו פשוט להפסיק את התפתחותם של הרהורים לכיוון שלישי ולכוונם לאפיק חיובי. פעולה זו נראית לחלק מאיתנו בלתי אפשרית לחלוטין, אך אין זה כך. נכון הדבר שהיא דורשת מאמץ ניכר בתחילה, אך כל פעם נוספת שאנו עושים זאת, זה נעשה יותר קל. האם המאמץ כדאי? ללא ספק!

 

 

סוג אחר של מחשבות בהן עוסק מוחנו בזמנו הפנוי הוא "העלאת גרה", כלומר היזכרות בדברים מן העבר ומחשבה שנייה עליהן. דוגמה? בבקשה.

 

אדם המבקש עבודה יורד לו במדרגות מהמשרד בו הגיש את מועמדותו. רגליו נעות אוטומטית ומוחו חוזר ומעלה את כניסתו לפקיד, ואת הגשת הבקשה, ומה אמר לו הפקיד, ומה הוא ענה לו, והאם היה זה בסדר שאמר כך, והאם לא היה טוב יותר אם היה גם מוסיף ואומר עוד משהו, ומעניין אם זה שיצא לפניו מהחדר גם כן הגיש בקשה לאותה משרה וזה אולי מקטין את הסיכויים לקבל את העבודה וכו’.

 

סוג כזה של מחשבות תופס חלק נכד מזמן המחשבה שלנו. האם מחשבות כאלה נוגעות בעולמו הרוחני של האדם?

 

כל מאורע המתרחש לאדם, מתרחש בעת ובעונה אחת בשני מישורים, במישור החומרי ובמישור הרוחני. במישור הראשון נפלתי וקיבלתי מכה משום שדרכתי על קליפת בננה וכתוצאה מההחלקה איבדתי את שיווי משקלי ונפלתי. אבל במישור הרוחני סיבת נפילתי שונה. באותו בוקר או אולי לפני שבוע הכשלתי מישהו, ועתה נענשתי ונכשלתי. מידה כנגד מידה. שני המישורים אינם סותרים זה את זה. המישור הרוחני הוא המהותי והעיקרי, ואילו במישור האחר מתרחשים הדברים בעולם המעשה כשהם לבושים לבוש פיזי חומרי.

 

רוב בני האדם חושבים על מה שאירע להם מנקודת ראות חומרית בלבד. זה מזכיר את הכלב החושש מהמקל ולא מהיד המחזיקה בו. היות וה’ מנהל את העולם ואין מעשה נעשה תחת השמש בלי השגחתו הפרטית, והיות ו"אין אדם נוקף (מקבל מכה) אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", הוא אומר שכל מה שמתרחש לאדם הינו מעשה ידי ההשגחה העליונה המכוונת את מה שקורה לאדם בהתאם למעשיו ולמגיע לו.

 

ישנם אנשים המתייחסים לכל מה שקורה להם כאל מקרה, וכל מעייניהם נתונים למאבק במקרי הטבע ולפילוס דרכם ביניהם. הם ‘נובחים’ כלפי המקל ומנסים לנשוך אותו, מבלי להגביה את הראש ולראות את המחזיק במקל.

 

לאמיתו של דבר, כל המתרחש איתנו וסביבנו אינו אלא תשדורות הנשלחות אלינו למען נשכיל ולמען נשנה את מעשינו והתנהגותנו בהתאם. עקרון זה ממלא את כתבי הקודש באין סוף וריאציות, אישיות וציבוריות, מקומיות והיסטוריות. מי שאת זה לא למד בתנ"ך, בעצם אינו מכיר את התנ"ך. "המקרים" הקורים לנו אינם אלא שליחים של מעלה הקוראים לנו לחשוב יפה ולשנות את מה שטעון שינוי בנו.

 

גם בגמרא מוצאים אנו כיוון זה של ראיית המציאות דרך המישור הרוחני. מסופר שם על אנשים שכאשר נשאלו: במה זכיתם לאריכות ימים, ידעו לציין מידה טובה או הנהגה טובה שהחזיקו בה בימי חייהם וראו אותה כסיבה לכך. (אנו בודאי היינו חוקרים אותם מה הם אוכלים במשך היום, האם הם עושים ג’וגינג, מבלים שעה במכון כושר כל בוקר, שוחים וכדומה). אחד מחכמי הגמרא מצא את הסיבה להחמצת יין תוצרתו בתחום התנהגותו בענייני ממונות עם האריס שלו. אף גדולי ישראל בדורות האחרונים ידעו לפענח אירועים שקרו להם, ולפרש בביטחון את כוונת ההשגחה ומה היא רוצה לרמוז, לעצמם ולסביבתם.

 

רבים מאלה (וגם כאלה הקרויים מאמינים) דחקו כביכול את הקב"ה והנהגתו לתוך הפינה המצומצמת של בית הכנסת והתפילה, הקידוש וברכת המזון וכו’, ואילו את מרחבי החיים על כל מאורעותיהם הם מפרשים ופועלים בתוכם, מנקודת ראות של המישור החומרי בלבד. בכך שללו את שלטון ה’ בעולם. זוהי כמובן דרגה מסוימת בעבודה זרה משולבת של אתיאיזם עם כוחי ועוצם ידי.

 

כאשר אתה ואני מנתחים את מה שקורה איתנו מנקודת ראות של הנהגת ה’ את העולם, הרי אנו עוסקים בפענוח דבר ה’ אלינו. אנו ממליכים את ה’ על כל החיים לכל שטחיהם, חשים אנו את ידו בכל, וחיים את ה’ בכל מעשינו. זוהי הרי דרגתו של צדיק המתהלך "את האלוקים". יתירה מזו, זוהי התהלכות לפני ה’ בארצות החיים כלומר בשווקים וברחובות ובמאורעות החולין של האדם.

 

כאשר שומעים אנו את המילה "צדיק" מיד מצטיירת לפנינו דמותו של יהודי זקן, בעל זקן לבן היורד לו על פי מידותיו, יושב בעליית גג קטנה בעיר העתיקה בירושלים ולומד קבלה. אך מי צדיק יותר ממי שממליך את ה’ על כל המאורעות, ושיחה יש לו עם בוראו על כל ענייניו, כולל מה שנראה עסקי חולין גמורים?!

 

נחזור אל הדוגמה של מבקש העבודה שהגיש את מועמדותו. אותו אדם מהלך לו ברחוב או יושב באוטובוס ונראה לכאורה בוהה כמו כל שכניו לנסיעה, והוא מהרהר לו: אם אמנם אותו אדם שיצא לפני מן המשרד אכן מעוניין גם הוא במשרה, הרי מאמין אני באמונה שלמה שאם אני צריך לקבל את העבודה הזו – לא יוכל אותו אדם לקבלה, ואם הוא צריך לקבל אותה – הרי כל מה שהייתי צריך לומר לפקיד ואיך למלא את השאלון בפיקחות, וכמה אישורים להוסיף – כל זה לא ישנה דבר.

 

בשיקול דעת שני של חשבון הנפש מציק לו הרהור: האם לא השתדלתי יותר מדי בהשגת פרוטקציה לקבל משרה זו, וכאילו אמרתי בזה, אני בכוחי אשיג משרה זו לעצמי. אם אקבל תשובה שלילית האם אצטער? אולי זה אות משמים שזה לא טוב בשבילי? וכי יודע אני אם בכלל המשרה הזו טובה לעתידי? ה’, אם זה טוב בשבילי – הצלח דרכי, ואם לא – תדחה את בקשתי!

 

כאשר אלה הן מחשבותיו של אותו אדם, הרי לפחות באותו זמן הוא ממש בדרגת צדיק, צדיק המתהלך עם ה’ בארצות החיים. הוא סוקר את העבר, בודק את עצמו ומעשיו בצורה ביקורתית ומתפלל, כל זאת מתוך התחושה המתמדת של נוכחות ה’ החופפת עליו כל היום.

 

העלאת גרה במחשבה בצורה נכונה של העבר, על המעשים שעשינו ועל הדברים שקרו לנו, אינה סתם טחינת מים. היא מאפיינת את גדולי המעלה, מעצבת את דמותם והיא בהישג מוחו של כל אחד מאיתנו, איש איש לפי דרגתו.

 

ראינו אם כן, אפשרות של ניצול מעולה של הזמן הבטל למטרה כה עליונה כהתהלכות לפני ה’ בארצות החיים, אפשרות הפתוחה לפני כל אדם, כאיש כאישה, כמבוגר כצעיר, כל אשר אמונה בליבו.

 

 

(מתוך "בעין יהודית")