לגרד או לא לגרד?

 

 

זה התחיל בצורת כתם קטן על עור הבשר. הכתם היה לבן, כולו לבן. איש לא היה חושד שזה משהו לא כשר, ובודאי שזה לא עניין מסוכן. זה רק קצת גרד.

 

מה פירוש גרד? היה בו מין דגדוג שמגרה אותך לגרד. הדגדוג הוא כזה שכאילו מכריז ואומר: ‘רוצה להנות קצת? אז גרד בבקשה, פעם או פעמיים ותהנה. רק גרוד קטן, כמעט בלתי מורגש, וכבר אתה נהנה’. ואתה עושה לך את החשבון כי הרווח שלך בגרוד יהיה כפול: גם תהנה, וגם תיפטר מכל העניין של הדגדוג הזה. גרוד אחד והרי אתה פטור ממנו.

 

הרווח הזה האחרון של היפטרות מן הגירוי הטורד את מנוחתך – שלא יהיה קל בעיניך! אדם רוצה לשבת בשלווה והנה קופץ עליו טורחו של גירוי. טבעו של גירוי שאתה לא יכול לגרש אותו מעליך בטלטול הראש מצד לצד או בנפנוף ידיים. הוא עומד ותובע את שלו ואינו מניח לך לעסוק בענייניך. אם לא תפטור אותו מעליך בתחבולה כלשהי, הוא עתיד להתיישב בך, חלילה, כיתושו של טיטוס בשעתו, ולהטריד את מחשבותיך, לטרוף את רוחך ולבלבל עליך את שלוות נפשך.

 

מבלי לחשוב הרבה אתה אומר לעצמך: מה יקרה אם אני אגרד גרוד אחד קטן את עור בשרי במקום של הגירוי? וכי כתוב בתורה במפורש שזה אסור? והרי אין זו כניעה לגירוי, שהרי אני יכול לא לגרד. כלומר, אילו רציתי לא לגרד, כי אז היה הדבר בידי. אני שולט על העניינים! הבחירה החופשית בידי. אין ממה לפחד. ואז אתה שולח את ידך, מכוון בזוית הנכונה את ציפורני אצבעותיך ומגרד. שניים שלושה גרודים מלמעלה למטה, ושלושה ארבעה גרודים מימין לשמאל, ועוד, לסיום, שני גרודים של ממש מלמעלה למטה, וזהו! סוף סוף נפטרנו מן הגירוי והנה אנחנו חופשיים להמשיך לעסוק כבני חורין בענייננו.

 

רגע, מה קורה כאן? הגירוי שבחיסולו הסופי עסקנו לפני שניות אחדות, גדל לפתע פי שבעים ושבעה! איך קרה הדבר? הכתם שנראה מקודם משהו לבנבן לא חשוד, נראה עכשיו אדום לוהט כמו כווית אש וכולו אומר: "גרד אותי!" "אומר", אמרתי? לא, הוא תובע, דורש במפגיע ובפה מלאה ועושה זאת בקול גדול: "ג – ר – ד     א – ו – ת – י !"

 

אתה לא מסוגל כבר לעסוק בשום דבר אחר מלבד בגירוי הנוראי הבוער באש לא נראית בבשרך ותובע את שלו. צבת ברזל מלוהט אוחזת בך וכופה עליך לגרד, לגרד ולגרד. אתה זוכר במעורפל ששמעת אמנם פעם דיבורים על בחירה חופשית ועל רצון חופשי, אבל זה נשמע מרוחק כל כך אל מול הגירוי הנורא.

 

איך אפשר להתנגד לצורך נוראי כזה הבוער בתוכך ואינו נותן לך מנוח? אתה מנסה לשלוח את ידך הימנית לתפוס בידך השמאלית ולעכב בעדה מלגרד, אך משום מה היד הימנית עצמה משננת אצבעותיה ומשלחת ציפורניה לסייע בגרוד.

 

גרוד זה – תחילתו הנאה, כביכול, וסופו שריטות מכאיבות בעור עד לשפיכות דמים ממש.

 

תשאלו – מה ההגיון שבדבר? התשובה הפשוטה והאמיתית היא שאין בדבר שום הגיון, שום שמץ של הגיון! וכי איזה אדם שפוי ישרוט את עצמו עד שדמו יישפך ועוד יטען כי הוא נהנה מזה? אלא מה? הגיון לחוד, ותעתועי הפיתוי של הגירוי לחוד.

 

כאשר עוסקים אנו בתעתועי היצר, אל תחפשו הגיון. אל תחפשו הגיון שפוי, כי הגיון מעוות יש כאן בשפע. הגרדן ידבר גבוהה על חופש וחרות לפעול כרצונו, על כך שהוא אדון לגופו ואחראי לכל פעולותיו. הוא ישא דברו על זכותו להנות, וגם על זכותו להחליט מהי הנאה. קשה לדבר איתו. ליתר דיוק, זה בלתי אפשרי לדבר איתו, כי הרי הוא מדבר בשפה אחרת, שונה לחלוטין מזו שלנו. הוא לא מבין מה אנחנו אומרים לו כשם שאנו לא מבינים את מה שהוא אומר לנו.

 

אתם חושבים שהוא לא זוכר מה אמר לו הרופא? כן, הרופא הזקן והמנוסה שראה דורות של משפחות, וזוכר יפה את תולדות כל הגירויים והגרודים ותוצאותיהם. זה הרופא המדבר בלשון עתיקה, לשון התנ"ך. ‘חפץ חיים אתה? אוהב ימים לראות טוב?’ אל תיגע בו! אף לא כחוט השערה! זו התרופה היחידה!

 

אלא, שדברי הרופא הזקן לחוד והמציאות לחוד, והוא גרד וגרד וגרד. עורו נקרע, רקמות בשרו הושחתו ודמו הוקז. משעבר זמן נותרה במקום צלקת, צלקת פסים כעורה שאינה ניתנת לריפוי. אפשר היה רק להסיק ממנה את הלקח, והצלקת יכלה לשמש מזכרת תמיד ללקח מציאותי זה. ואז הופיעו שני הכתמים החדשים, אחד לשמאלה של הצלקת ועוד אחד קצת יותר שמאלה.

 

הנה קם ונהיה הדבר אשר מפניו הזהיר הרופא. "אתה לא תגמור איתו" – אמר בשפה עממית. "אם תיתן לו קצה ציפורן של אצבע, הוא ירצה את כל היד ולבסוף יאכל את כולך. אל תיתן לו כלום. כאן בנקודה זו עובר קו הגבול. אם תזיז את הגבול, חלילה, אפילו סנטימטר אחד, אתה כבר לא תעצור אף פעם, גם לא על שפת האבדון לא לתת לו כלום, זוהי כל החכמה!"

 

אח, כמה צדק הרופא. כמה חבל שלא שמענו בקולו. אבל צאו וראו נפתולי עיקשות נפש האדם, לעיתים גואה ועולה בבעל הכתם כעס על הרופא! למה צדק?! מדוע ניבא שחורות שהתגשמו?! לב הותל מסוגל להפנות אליו את הכעס שכתובתו הנכונה והצודקת צריכה להיות הוא עצמו. הכעס על הרופא בתוספת זיכרון לקוי הם הרקע המתאים ל…כן, כן, ניחשתם נכון, לגרוד הפתיחה הראשון של זוג הכתמים החדשים.

 

לא נצחק על המסכן. קל לצחוק כשאתה מבחוץ והוא, המסכן, מתפתל בצבת של הגירוי והפיתוי. מי שלא התנסה בעבר, נאחל לו שלא יתנסה גם בעתיד. הרי על כך אנו מבקשים יום יום, בוקר בוקר, "לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון".

 

שמתם לב? "בזיון"! והבזיון כל כך סמוך לניסיון, כל כך תכוף לו. פתח את הסידור ונסה להציב בין הניסיון לבזיון חומה, או לדחוק ביניהם קיר לבנים, לא תוכל! גם גדר של קנים לא תצליח להשחיל במרווח הצר כדי לחצוץ ביניהם. רק חוט השערה מבדיל ביניהם, ממש חוט השערה! כל ההבדל בין עור צח ונקי, לבין גוף מלא צלקות מכוערות ומשחיתות מכף רגל ועד ראש בלי מתום.

 

כשהייתי אצל הרופא שטחתי לפניו את הלבטים והקשיים לעמוד בפיתוי הנורא של הגרוד. שאלתי אם המדע המודרני לא המציא איזו משחת פלאים שמורחים אותה על הכתם ואין גירוי. או אולי תרופת פלא שמאפשרת להשתחרר ולתת דרור לצורך הדוחק לגרד מבלי לשאת בתוצאות הנוראות של הצלקות.

 

הרופא, שקמטי חכמת דורות מילאו את פניו, חייך ואמר: "אתה רוצה חיים קלים, אה? דע לך, חביבי, כי אין חיים קלים. אתה חייב להתמודד, להיאבק".

 

הגירוי לגרד אינו אלא היצר הרע. כך הוא עובד: רק קצת! רק בקצה האצבע! רק הפעם! וכל החכמה נגדו היא רק להגיד לו בפסקנות: לא!!! (עם שלושה סימני קריאה). אם אתה יודע להגיד את זה בהחלטיות הוא רואה מיד שאיתך הוא לא יכול לעשות עסקים, שממך כבר לא יצא לו כלום, ורק אז, הוא עוזב אותך. זו הדרך היחידה להפטר ממנו.

 

אבל מה אני מדריך אותך? הרי כל חייך מלאים בניסיונות אישיים בשיטה הזאת. אתה תדע איך לטפל בו. אינך זקוק לי.

 

כי יצר הרע: משביעו – רעב! מרעיבו – שבע!

 

 

(מתוך "בעין יהודית")