מה, זה לא אני?

זה היה ברגע ההתגלות הגדול שהותיר אותם המומים. "אני יוסף, העוד אבי חי?" הוא שאל אותם, אך "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". על כך אמרו חז"ל במדרש, "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה". ומספרת הגמרא, שרבי אלעזר, כאשר היה מגיע לפסוק הזה היה בוכה מה יאמר לקב"ה ביום הדין הגדול והנורא!
 
ומהי התוכחה הגדולה? "אני יוסף"! כל החרדות והדאגות שלכם, כל מה שעובר עליכם – הכל, זה אני יוסף! אני זה שהאשמתי אתכם "מרגלים אתם", אני שמתי אתכם תחת משמר, אני לקחתי את שמעון, אני שמתי את הכסף בשקים שלכם, אני שמתי את הגביע… אני יוסף! ואז התמונה התבהרה. הם הבינו שכל המחשבות, החששות והפחדים שלהם – הכל היה הבל הבלים, והתביישו מאוד עד שלא היה להם מה לומר. כי באמת, מה כבר יש לומר? באותו מעמד הם הזדעזעו לגלות שכל מה שחשבו היה שקר גדול, ולא רק בעניין מול יוסף באותו מפגש, אלא שיוסף צדק כבר אז כשחזה את העתיד וכשסיפר על החלומות שלו, והם טעו ומכרו אותו ועל ידי זה גרמו לנזקים קשים ונוראים.
 
מאמרים נוספים בנושא:
אף אחד לא אשם, זה אני השם
השם  אמר לי
זה התפקיד  שלו
 
אני השם!
 
אני השם! דע לך, ילד יקר, כל מה שקורה איתך – זה אני השם! כל מה שעבר עליך ולא הלך לך – הכל זה, אני השם! והכל היה רק לטובתך, בכל מה שעזרתי לך ובמה שלא עזרתי לך, אבל אתה התעלמת מכל זה… זה יהיה הרגע שבו האדם יבין הכל – שהוא חי בשקר וטעה כל חייו ו"אוי לאותה בושה". אם כן, עיקר התוכחה ביום הדין תהיה על האמונה, ועיקר הבושה של האדם היא רק על האמונה. כל שאר הטעויות שעשה בחייו – הכל פועל יוצא של חיים בלי אמונה ובלי לחיות את מציאות הבורא. לא ידעת שהכל זה רק מהשם, לא ראית אותו בתוך החיים שלך ולכן הגעת לאן שהגעת, לחטאים והמקום הנמוך בו אתה נמצא. רק אז יתפוס האדם את עצמו ויבין איך כל חייו הוא חי בשקר, שהכל טעות גדולה מתחילה ועד הסוף. על זה אומרים חז"ל: "יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הה"ד: 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו', לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר: 'אוכיחך ואערכה לעיניך' – על אחת כמה וכמה".
 
בכל דבר ועניין שעובר עליכם, זכרו תמיד את "אני השם" – שהכל ממנו יתברך. אין שלוש אפשרויות. בכל ניסיון ואתגר בחיים יש רק שתי אפשרויות: הראשונה, לזכור שהכל זה "אני השם",. והשנייה, להתבלבל מכל הבלבולים שהעולם הזה מציע: מחלות, טבע, חיידקים ווירוסים, כישוף או עין הרע ושאר דמיונות למיניהם. ויש גם את להאשים את החבר/מנהל/נהג האוטובוס או זה שחצה מולכם את הכביש. כל אלה מבלבלים, מונעים ומקשים על האדם להתקרב לבוראו ולתקן את עצמו, לשפר את הרוחניות שלו ולעשות תשובה מתוך כל מה שעובר עליו. ברגע שאדם יודע ומודה אני השם! הוא כבר התגבר על הטעות העיקרית, ולמעשה, עבר את רוב הדרך ואז התמונה מתבהרת לו והוא כבר יבין הכל.
 
אבל זה לא מסתיים בזה. יש לעשות עוד כמה פעולות כדי שהדברים ממש יסתדרו. החשוב מכל הוא – התפילה  האישית (ההתבודדות, כפי שרבי  נחמן מברסלב מכנה אותה). חשבון נפש ומשפט בכל יום על כל מה שעובר עלינו, לחפש ולבדוק האם אנו רואים את השם בכל דבר, האם אנו אומרים תודה על הכל כולל הכל, והאם אנו מחפשים את המסר שהשם מלמד אותנו בכל אירוע ומצב בחיינו. העבודה בעולם הזה חוסכת את הבושה של יום הדין. אם כבר כאן אדם יודע ומבין שהכל זה רק השם ומבקש סליחה על הכל ומתעורר מתוך מה שעובר עליו, הוא מנסה לתקן ולשפר את דרכיו.
 
דבר נוסף וחשוב מאוד הוא – לא רק לדעת שהכל זה השם אלא שהכל לטובה! האמונה האמיתית אומרת שכל מה שהשם עושה – רק לטובה הוא עושה! ואין שום רע בעולם כלל. לכן צריך כל אחד, למרות כל מה שעובר עליו, לדעת בראש ובראשונה שזה מהשם והכל לטובה. דבר שני, שצריך לקרות תיכף אחרי ההבנה הראשונה, לומר תודה. והשלישי, לנסות ולהבין את המסר שהבורא מעביר לו דרך הניסיון, ואיזו טובה יש בתוך הצרה והקושי.
 
בענייני העולם הזה, כמו בריאות, פרנסה, שלום  בית, חינוך  ילדים ועוד, ברור לכל מאמין שכל מה שקורה איתו – הכל מהשם. ולמרות שלא כולם "חיים" את זה באמת, לפחות הם מבינים את זה בשכלם ומסוגלים להודות על האמת כשמסבירים להם. אך חשוב לדעת ולזכור – שכך הוא הדבר גם ברוחניות שלנו! מה שלא הולך וכל פעם שהיצר הרע מתגבר, כל הירידות והנפילות, הקשיים והתאוות – הכל זה השם! ויסוד זה נכון לשני ההיבטים שמרכיבים את האדם – הרוחני והגשמי. ואם אדם היה יודע שכל היצר הרע שיש לו וכל הפעמים שהוא מתגבר עליו – הכל מהשם, והיה אומר על זה תודה ומתעורר בצורה נכונה – או אז, היה זוכה לתקן הכל ולעלות על דרך המלך בצמיחה הרוחנית והאישית שלו.
 
אך כאן מונחת הבעיה הגדולה – בעניינים הרוחניים קשה מאוד לאדם להכיר במציאות שהכל זה מהשם. הוא אומר בליבו, 'הרי יש לי בחירה ואני יכול לבחור בטוב, עכשיו בחרתי ברע – אז אני אשם! איפה פה השם?!'… אבל אלמלא הקב"ה עוזרו – אינו יכול להתגבר על יצרו! אנחנו צריכים את העזרה של בורא עולם גם בכל מה שקשור לבחירה. אם כן, לפני מעשה, על האדם לזכור שהוא צריך את העזרה של הקב"ה ויבקש ממנו שיעזור לו לא להיכשל. אך לאחר שנכשל, הוא צריך לדעת שהקב"ה לא עזר לו. כעת יש לו בחירה חדשה: האם לחשוב גם עכשיו שהוא לא צריך את עזרתו של הבורא, והתוצאה הישירה תהיה שהוא שוב יאשים את עצמו שהוא אשם וזה לא השם וירדוף וישבור את עצמו, והתוצאות כמובן ברורות: עצבות, התרחקות מהקב"ה ומהתפילה. או – וזו האופציה העדיפה: לדעת שהוא צריך את העזרה של בורא עולם. לאחר מכן, לבקש את עזרתו ולנסות להבין את הסיבה בגללה נכשל בפעם הראשונה – שהקב"ה לא עזר לו.
 
כלל חשוב מאוד הוא – שאם אדם רוצה להבין מה הקב"ה רוצה ממנו, הוא צריך תחילה לומר תודה על כל הנפילות והכישלונות הרוחניים. אבל מה קורה בפועל, וכפי שאני שומע לא מעט פעמים? אנשים פונים אלי ושואלים אותי "איך אני יכול לומר תודה שעברתי עבירה, על רצון השם?!"… השאלה הזו נובעת, כמובן, מהעובדה שאנשים פשוט לא מבינים מהי הכוונה 'לומר תודה על הנפילות והירידות'. ברור שאף אחד לא שמח בעבירה וגם לא אומר תודה עליה. עבירה היא עבירה וצריך להתחרט ולעשות תשובה עליה. אנו אומרים תודה על הדעת שאנו מקבלים – שבזכות הכישלון הראשון התעוררנו לדעת שאנחנו צריכים את עזרתו של הבורא. התודה היא על האמונה והדעת שקיבלנו דווקא בגלל הכישלון.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
עוד אחד מהימים האלה
לקרוע את הטפט
קבוע, אבל בטוח!
קפה עם מלאכים
 
כך בנויה הדעת של האמונה: אתה לא יכול לגבור על היצר הרע בלי עזרתו של הבורא, ואם לא הצלחת להתגבר אתה חייב להודות באמת שהקב"ה לא עזר לך, ואם הקב"ה לא עזר לך זה בוודאי לטובה, כי כל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה, ואז אתה מודה לו על כך שהוא עורר וקירב אותך דווקא בגלל חוסר העזרה שלו. ואם אתה לא אומר תודה על הכישלונות ברוחניות זה סימן שאתה חושב ש"אתה" נכשלת, שאתה יכול להצליח לבד, וזו כמובן גאווה לשמה. אז מה הפלא שאתה לא יכול להצליח ולהתקדם?!? הרי אתה רוצה להצליח "בכוחות עצמך" – בכוחי ועוצם ידי, בלי להכיר באמת שהכל זה השם. וזה אומר שאתה חי בשקר גדול מאוד, כי רק התודה על הכל היא ההכרה ש"אני השם" באמת, והיא ורק היא השלב הראשון בדרך לתיקון האמיתי.
 
ואנחנו חוזרים לתפילה האישית. רק שעה כזו ביום – שעה של התבודדות, חשבון נפש והתבוננות על עצמך מהמקום הכי קרוב, תחזיר אותך לחיות את מציאות הבורא בחייך ולדעת שהכל זה השם. שעל הכל צריך לומר תודה ולבקש סליחה כשצריך. וגם כשמבקשים סליחה, לא להישאר עם ההרגשה של "סליחה חטאתי" וזהו, אלא להבין שגם זה רצון – שהוא לא עזר לנו, דבר שנועד לעזור לנו ללמוד אמונה וזו הטובה הגדולה ביותר. בשעת חשבון הנפש יש להודות תחילה על כל הנפילות, 'תודה רבה לך בורא עולם שלא עזרת לי כי רצית להחדיר בי את הידיעה שאני לא יכול בלעדיך… שאני צריך אותך תמיד… כי גם ברוחניות אני צריך שתעזור לי לבחור נכון… ואם אני נכשל – עזור לי בבקשה לבחור את הדבר הנכון, ללמוד מזה אמונה ולהיות בכל מצב בשמחה…' רק אחרי שאדם מגיע להכרה ולדעת הזו הוא יכול לבקש מהקב"ה שילמד אותו כיצד לא להיכשל להבא, את העזרה שלו, מכיוון שרק הוא יכול לעזור לו במלחמת היצר הרע. בדרך זו הוא לומד לחיות את מציאות הבורא בכל פרט בחייו ואת הדרך להתקרב אליו מכל נפילה וניסיון בחיים.
 
עם "אני" – שבא ממקום של גאווה וכוחי ועוצם ידי, אי אפשר להתקדם לשום מקום! אי אפשר לצמוח ברוחניות. וכשאין 'אני' יש רק השם! זה היסוד והבסיס לכל צעד שאנו עושים ברוחניות שלנו. יהי רצון שנחיה תמיד עם הידיעה שכל מה שקורה איתנו נועד רק לקרב וללמד אותנו לומר זה רק השם! ולהודות על כל מה שאנו חווים בחיים, ברוחניות ובגשמיות, כדי שלא נגיע לבושה ביום הדין הגדול והנורא.