מחכים שזה יקרה

לפעמים זה נדמה שכל החיים אנחנו
מחכים שמשהו יקרה. שהאוטובוס
יגיע, שהרמזור יתחלף לירוק ואפילו
שנזכה בלוטו. שרון רוטר על הדבר
שהכי הרבה תופס אותנו בחיים.
 
 
עוד רגע קט מתחילה לה שנה חדשה, עם המון אפשרויות חדשות ופוטנציאל אמיתי למימוש התקוות והרצונות שלנו, ואלו שעוד מחכים להתממש.
 
לפעמים זה נדמה שכל החיים אנחנו רק מחכים למשהו שיקרה. שהאוטובוס יגיע, שהרמזור יתחלף לירוק, שהמשלוח יגיע מהסופר, שהילד יחזור מבית הספר, להצעת העבודה האולטימטיבית, לזכות בלוטו, למצוא את זיווג חיי, לחכות להתעבר, ללדת, שהילדים יגדלו ויצאו מהבית, לחכות לנס ולישועה, לחכות ולחכות ולחכות…
 
נדמה לנו כך, בעצם, שאנחנו מעבירים את רוב הזמן בהמתנה למשהו וברגע שהסתיימה ההמתנה, מיד מתחילה מחדש המתנה למשהו אחר.
 
מאמרים נוספים בנושא:
לחכות, זה חלק מהחיים
לעשות, או לחכות שאלוקים יעשה?
תמלא  אותה
 
אני אדם שמעריך יעילות ודיוק, לכן הזמן שאני מעבירה בלהמתין נראה לי כמו בזבוז זמן משווע. אני יודעת שיש סיבה טובה שאני מחכה בתור בדואר כבר עשרים דקות עם תינוק עצבני בידיים, ועוד זאטוט שחייב להראות לי את כל הקפיצות החדשות של הג'ודו שהוא המציא בתוספת קריאות קולניות, שמלוות במבטים מאיימים מהסביבה. אבל מה לעשות שאחרי כמה דקות של המתנה אני חוטפת עצבים, כל גופי מרגיש מבעבע ורותח, זיעה מבצבצת על מצחי אפילו שהמזגן מקפיא, ואני רק רוצה לברוח משם כל עוד נפשי בי, עם הבולים או בלעדיהם…
 
במקרים קיצוניים כאלה, הידיעה שיש השגחה פרטית וסיבה טובה שאני תקועה בדואר לא מקלה על הסבל. לשמחתי, לפני כמה ימים גיליתי מאמר שגרם לי להסתכל קצת אחרת על הזמן שאני ממתינה, זה שמרגיש לי "מבוזבז" לכל הדעות.
 
זמן ההמתנה הוא כמו זמן העיבור. הזמן זה אינו מבוזבז או הולך לאיבוד חלילה, אלא ההיפך. בזמן ההמתנה נבנה לנו כלי, כלי של בניית הרצון. ההמתנה גורמת לנו לדמיין, להתכונן ולהתכוון אל המטרה. וברגע שאנו מקבלים את מה שחיכינו לו, יש לנו את הכוחות להתמודד ולהכיל אותו ולשמוח בו.
 
ככל שאנו מחכים יותר, כך אנו מעריכים יותר את המתנה שקיבלנו. ככל שאנו מרגישים "תקועים" יותר במקום, כשיגיע השחרור תגיע איתו גם ההתקדמות, ההערכה והתודה וההודאה על המצב.
 
זה כמו לחכות המון זמן לילד. בהמתנה יש סבל, בעיבור יש תקווה ושמחה, ובלידה יש מימוש שאיתו מגיעה הודיה ענקית והערכה עצומה על גודל הישועה.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
בלי טובות!
לא ביום אחד
תשכחו מקיצורי דרך
 
אבל אפשר גם להרגיש את זה בדברים יומיומיים, כמו בפקק תנועה. בזמן ההמתנה בפקק, כשטור המכוניות שלפניך נפרש אל האינסוף ואתה מרגיש שאתה הולך לבלות את כל חייך בו, הלב מתכווץ ותחושת מחנק מבצבצת ועולה. אבל שנייה לפני שאתה מתייאש וחושב להעביר את הלילה בצד הכביש, לפתע, ברגע שעברת נקודה מסוימת, מתחילה התנועה שוב לזרום ותוך רגע הכביש נפתח, הנוף חולף במהרה מהחלון ותחושה של חופש, שמחה והקלה ממלאה אותך. פתאום, העובדה שהכביש פנוי כבר לא מובנת מאליה ואתה מרגיש צורך עז להודות על נפלאות הבריאה, ולהיות שמח רק בגלל שאתה יכול להתקדם בלי הפרעה. הדבר המעניין הוא, שלפני שנכנסת לפקק בכלל לא שמת לב שאתה מתקדם במהירות לעבר המטרה. רק אחרי ההמתנה בפקק אתה מבין איזו מתנה גדולה זו להיות חופשי ולנוע ללא מגבלה.
 
לשנה החדשה אנחנו מביאים איתנו המתנות מהשנה שעברה, והמתנות חדשות שייוולדו יחד עם ההתחלה החדשה.
 
בזמן ההמתנה לא כדאי לנו לסבול, וחלילה גם לא להתייאש. אם נבין שזה לא זמן מבוזבז, אלא מדויק על המילימטר כמו זמן ההיריון בו העובר שלנו חייב לשהות ברחם את כל החודשים שהוא צריך כדי להתפתח ולצאת לעולם מוכן. כך גם הכלי שלנו חייב להיבנות, גם אם זה ייקח לא מעט זמן עד שהוא ייבנה ויהיה שלם. מתנה שמגיעה אחרי המתנה בעלת ערך רב וגדול יותר בעינינו ונהיה מוכנים ונכונים להתמודד איתה, להכיל אותה ולממש עד הסוף את הפוטנציאל שלשמה היא ניתנה לנו.
 
אז שתהיה המתנה נעימה למתנה שתגיע ממש ממש במהרה.
 
 
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו.אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com