מכורה לדאגה

אני רוצה להתוודות: אני מכורה לדאגה. זהו, אמרתי את זה בקול, אולי עכשיו אצליח להיגמל?

כי האמת היא, שאני לא מי יודע מה אובססיבית או יושבת על נקודות ויש מקומות שבהם אני מצליחה לשחרר ולהשתחרר, אבל הדאגה הזאת… היא לעולם לא נעלמת. ואפילו כשאני משתדלת ומשקיעה במודעות, זיהוי וטיפול – היא עדיין שם.

לא צריך הרבה כדי שהיא תופיע, מספיק להרפות רק לרגע וכבר היא אורבת לי בפינה חשוכה, עדיין שם, על אש קטנה, רעה כזאת, שורפת ומציקה ומורידה לי את איכות החיים בצורה משמעותית…

תכל'ס, ככל שעוברות השנים באמת יש לי יותר על מה לדאוג. קיבלתי כל כך הרבה מתנות בחיי, אוצרות של ממש והחיים כל כך שבריריים, בין רגע יכול לקרות משהו שיערבב את כל התמונה הפסטורלית של חיי, יטרוף את כל הקלפים ויהפוך להיות משחק מסוכן.

אבל לא, היא לא מסתפקת במקרו-מבט הכללי הזה. הדאגה הזאת, היא רוצה את כל היד, כל אצבע ואצבע, וכך היא מזדחלת לה בשקט, כמו חתול שמתגנב מאחור בלי שאף אחד ישמע ומתיישבת כמעט על כל דבר בחיי, בגדולות כמו בקטנות.

"תרדי ממני!" אני אומרת לה, "עופי מפה!" זורקת לה בארסיות – וזה עובד מיד! היא בורחת, נעלמת, ואז שוב מופיעה ברגע שהפניתי את הראש. "תלכי מפה, קישטה!" עכשיו אני כבר קצת צועקת. העלוקה הזאת, צריך להיות קצת קשוחים איתה, לדבר קצת לא יפה כנראה כדי להשיג תוצאה לטווח הארוך. והיא שוב נעלמת. הפעם נראה לי שהצלחתי. ואכן, העננים הכבדים מתפזרים וקרן אור חודרת ומחדדת את יופי העולם שסביבי.

מאמרים נוספים בנושא:

חגיגה של דאגות

לחיות בשדה קרב

תפסיקו לדאוג!

אל תפחדו!

אתגרי החיים

לא ביום אחד

להזיז את הגבינה

הדבר הכי טוב שקרה לך

אל תפסיקו לרצות

והעיקר, לא לפחד כלל

"הצלחתי" אני חוככת ידיי בהנאה, טופחת לעצמי על הכתף. ואחד לוחמת אני, לא מוותרת בקלות, כילה אמתית…

טלפון תמים מרואת-החשבון, בו היא מפרטת לי את הסכומים שירדו ב-15 לחודש הלועזי הקרוב, מחזיר אותה באחת, כמו מגנט, ואיתה חוזרים גם העננים. "איך למען השם את שוב פה?" אני שואלת אותה "הרי גירשתי אותך לפני כמה דקות?"

"את לא יכולה עלי" היא עונה ברשעות, "אני חלק בלתי נפרד ממך, כמו עוד איבר. מה, תכרתי את היד שלך? את נורמלית?", דבריה נשמעים לי כל כך נכונים. היא ממש חלק ממני, מאז שאני זוכרת את עצמי היא מלווה אותי לכל מקום. היא אפילו נותנת מעין תוקף לקיומי באיזשהו מקום.

הרי, בעצם, מי אני בלעדיה?

על מה אחשוב בכלל אם לא אדאג? איך יהיו לי פתרונות? רעיונות? אני הרי חייבת להיות מוטרדת ממשהו, אחרת אני כביכול לא עושה כלום כדי לשפר את מצבי.

אולי אם לא אדאג לא אהיה עוד אחראית? לא אשמור על הילדים כמו שצריך? לא אחשוב על תוצאות אפשריות ואנהג בלי דעת?

אולי אם לא אדאג אז אהפוך לשאננית כזאת, והתוצאה תתבטא בהזנחה של כל מיני תחומים בחיי?

אולי אם לא אדאג אז לא אוכל לקרוא לעצמי אמא? רעיה? בת?

אולי אם לא אדאג אז אאבד שליטה על חיי?

עכשיו, הדאגה כבר מתמקמת לה בחזרה בנוחות בחיי. היא ממש מלווה אותי כמו צל, אפילו לא נבהלת כשאני צועקת עליה שהיא דבק ושתעזוב אותי כבר.

מגיע לה, היא הוכיחה את חשיבותה והרוויחה את זה ביושר.

גלגל ההצלה היחיד שלי הוא לזרוק את השכל ולהתחנן לישועה דחופה בכל עניין ועניין. וכשהמרשעת מופיעה, אני בורחת לדיבור. היא נדבקת ואני מתחננת. היא מחשיכה את החדר ואני מחפשת את החור שבין העננים כדי למצוא אותו ולבקש שייקח אותה כבר ממני, אחת ולתמיד, ויזרוק אותה לאלף תהומות הנשייה.

אני חושבת שאני כבר מוכנה להיפרד ממנה. לפחות לשעה הקרובה…

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com