מתי כבר יהיה טוב?!

אז זהו, שלא קל לה לקום בבוקר.

כל בוקר הופך למשא מחודש וכבד על החיים. כל בוקר מפגיש אותה עם הבעיות שהיא מתקשה לפתור. כל בוקר, הוא עוד בוקר.

תגידו, מתי כבר יהיה לה טוב? מתי הכל יהיה קל יותר? ומתי גם היא תהיה שמחה?

ויש לה גם חברה טוב אחת, נאמנה, עוד מימי בית הספר. היום היא מוזמנת אליה. למה? כדי לדבר ולשתף, לבלות כמו פעם, כשהיו נערות צעירות ובורקות עיניים, מצחקקות ומסתודדות במסדרונות בית הספר.

כן, היום הן נפגשות.

ולא, בלי הבעל ובלי הילדים. רק שתי חברות. לה אין כוח לצאת, אבל חברתה מתעקשת. "תבואי" היא אומרת, "הכנתי עוגיות שאת אוהבת. נפטפט לנו קצת. אל תדאגי, יהיה כיף".

מאמרים נוספים בנושא:

תגידו, מה זה טוב?

המעשה הטוב של השנה

בוקר טוב, כאן הקדוש ברוך הוא

החיים יכולים להיות טובים יותר

בעלה כבר יצא לעיסוקים שלו, הילדים כבר במוסדות הלימוד. הבית של עייף. האמת, גם היא עייפה, אבל מאלצת את עצמה להתלבש. עושה את זה בכבדות ובחוסר חשק. מסדרת את המטפחת, מהדקת היטב, נועלת נעליים, מביטה במראה באדישות ויוצאת לדרך. אל החברה שממתינה לה.

משאירה הכל מאחור. שוכחת את החיבוק האמיץ של הקטנה שטמנה את ראשה בחצאית טרם צאתה לגן. שוכחת את חיוכי ילדיה כשנופפו לה לשלום, קטנים חמודים כאלה, מלאי מרץ, בדרך לעוד יום לימודים.

אז בשביל מה היא הולכת? ומה כבר יועיל בוקר של פטפוטים עם חברה טובה ככל שתהיה? הרי, אחרי הכל, היא תחזור לסבל ולקשיים שלה?!

במדרגות מחייכת אליה שכנה עם "בוקר טוב" קורן. היא עונה בשקט ויוצאת אל הרחוב המלא. אנשים, נשים וילדים הולכים מפה ולשם. היא רואה לא רואה, שקועה בדאגותיה. מחכה ליום בו תוכל לנוח, להביט בכל כשהיא רגועה ושלווה, ואם אפשר, אז גם לרוות קצת נחת.

אבל מתי זה יקרה?

לא בקרוב. כנראה.

בינתיים, מטלה אחרי מטלה, דאגה אחרי דאגה. קושי ועוד אחד.

למה רק לה קשה כל כך?

היא לא רואה בדרכה את הפרחים הצהובים הבוהקים מולה. רעננים ומלאי אור. גם לא רואה את התינוק שחייך אליה צוהל מתוך העגלה שלו כשעבר עם אימו על פניה. היא מבחינה בחיוך ששלחה אליה מכרה ותיקה. גם לא בחבורת הילדות שצוהלת ומקשקשת, ובעיקר, מחויכת, שעוברת חדוות נעורים.

לא, היא גם לא מבחינה בקשיש היושב על הספסל בצד הדרך בגב כפוך ומקלו לצידו, והוא מביט על העוברים והשבים, אולי יזהה מישהו? אולי מישהו יאמר לו שלום והוא יענה כמכר ותיק?

היא גם לא מרגישה את משב הרוח הקלה והנעימה המלטפת את פניה. לא רואה את חבורת הנערים שהולכים עם הרב שלהם מולה כשהם שקועים בסוגיה, בדיון מתלהט.

קשה לה, היא לא מצליחה לראות שום דבר מכל זה. היא רוצה כבר להגיע לחברה, לנוח ולספר על הקשיים שלה. היא מתעלמת מכל מה שקורה בדרכה לחברתה, לא רואה ולא מבחינה.

אולי גם זה יעניין אתכם:

קפה עם מלאכים

בוקר לא רע, אחרי הכל

עוד אחד מהימים האלה

לקרוע את הטפט

סוף סוף הגיעה. כבר עומדת ליד הדלת. נקישה קלה וחברתה עם חיוך קורן ואוהב פותחת את הדלת ומחבקת אותה בחום. "איזה כיף שבאת!" היא אומרת.

אבל היא, לא רואה ולא מרגישה. היא רק רוצה לשבת כבר על הכיסא, אולי לנוח על הכורסה ולספר על מה שעובר עליה. על כל מה שקשה לה.

אה, היא גם לא רואה את הכיבוד העליז והמושקע שהכינה חברתה במיוחד בשבילה. לא חשה בחום האהבה והדאגה שהחברה המקסימה שלה מרעיפה עליה. קשה לה. היא מעדיפה לשקוע בקושי ולא לבזבז כוח על רגעים קטנים ושמחים. על פרחי אור שבדרך.

האמת, חבל! כי אם הייתה עוצרת מדי פעם בדרך, מביטה מסביב, מבחינה בפרחים המוארים האלה, ברגעי הקסם, באהבה הפזורה סביבה, מן הסתם, הייתה מוצאת גם את הכוח.

* * *

אתם מוזמנים לכתוב לציפורה בראבי – תעצומות הנפש – כי הכל זה הנפש  – בכתובת teilot1@walla.com או לבקר באתר גם ציפור מצאה בית – רפואת הרמב"ם.