נוסעים לאמא רחל

"אמא יקרה לי, יקרה…", שר היושב לצידי באחת הפעמים בהן הייתי אצל רחל אמנו. להיות אצל רחל אמנו זה להרגיש שאתה ממש אצל אמא יקרה ואהובה. אמא שמקשיבה לכל מילה ומילה שיוצאת לך מהלב.

ביום י"א בחשוון חל יום פטירתה של רחל אמנו, פטירתה הייתה בשנת אלפיים מאתיים ושמונה לבריאת העולם. הרגשה מיוחדת אופפת אותי והשיר של אותו אדם שישב לצידי עולה ומתנגן לו שוב ושוב…

המונים עולים לפקוד את מקום מנוחתה של רחל אמנו, כשהם מלאים באהבה והערצה שאי אפשר להסביר. לא תשמעו מהם 'באנו לקבר רחל אמנו' אלא 'נוסעים למאמע רחל' – לאמא רחל, משל הגיעו לביקור משפחתי, לבקר את אמא, לדבר איתה, לשפוך את הלב על הפרוכת העוטפת את המצבה שהספיקה לשמוע סיפורים רבים ולהכיל בתוכה נהרות של דמעות – דמעות הילדים של אמא רחל, עם ישראל.

מה יש בה, באמא רחל שלנו, אמא יקרה לנו, שכך אנו מרגישים?

כדי להבין זאת יש להתבונן בשנות חייה, המעטות אמנם, של אמא רחל, שמקום מנוחתה הוא על אם הדרך, ולא סתם.

"קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה מיאנה להינחם על בניה כי איננו. כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב ויש תקווה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א).

ידועים דברי המדרש המובא ברש"י על הפסוק: "ואני בבואי מפדן" (בראשית מח, ז), שיעקב אמר ליוסף קודם מותו: ידעתי שיש בליבך עלי שאני דורש ממך להעלותני ממצרים ולקבור אותי בארץ ישראל, ואילו אני לא טרחתי להביאה (את רחל) לקבורה בתוך הארץ אלא קברתיה על אם הדרך. אך דע לך, שעל פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר: "קול ברמה נשמע", וכו', והקב"ה משיב: "יש שכר לפעולתך".

טמון כאן רעיון עמוק מאוד, שכן כבר במושכל ראשון הוא תמוה. הרי לאה היא אמם של מחצית השבטים ואילו רחל אמם של שניים בלבד, ואם כן, היה מן הראוי שלאה תיקבר שם ולא רחל? כאשר נעמיק יותר, נמצא שהדברים תמוהים שבעתיים על הפסוק (בראשית כט, יז) "ועיני לאה רכות" עליהם אומר המדרש: "אפשר שבגנות הצדקת דיבר הכתוב? אלא, אמר רבא: לא גנאי הוא לה, אלא שבח הוא לה שהייתה שומעת בני אדם אומרים שני בנים יש לה, לרבקה, ושתי בנות יש לו ללבן – הגדולה לגדול והקטנה לקטן, והייתה יושבת ובוכה עד שנשרו ריסי עיניה", ואכן זכתה צדקת זו שלא רק שלא ניתנה לעשיו הרשע אלא ליעקב בחיר האבות. ולא עוד, אלא שמחצית השבטים יצאו ממנה ואף זכתה שהיא זו שקבורה יחד עם יעקב אבינו במערת המכפלה.

אחרי העיון במדרש נפלא זה, תמיהתנו תגדל שבעתיים, כפי שהזכרתי. הרי אם יש ללאה כזה כוח תפילה, אם היא מסוגלת בבכיות עד שריסי עיניה נושרים, אז ודאי ראוי שדווקא היא תיקבר שם על אם הדרך כי היא המתפללת הגדולה, ולמה היה זקוק עם ישראל כשיצא לגלות, אם לא לכוח תפילתה העצומה של לאה?

ועוד שאלה, שאולי תוביל לפתרון החידה. מדוע מיד כאשר רחל מתחילה להתפלל על עם ישראל משתיק אותה הקב"ה ואומר: "מנעי קול מבכי", ואילו לאה מתפללת ומתפללת ומורידה דמעות כנחל והקב"ה נותן לה להתפלל ולבכות ולא אומר "מנעי", למרות שמקבל את תפילתה?

לאה תפשה פלך ההודיה, רחל תפשה פלך השתיקה (בראשית רבה פרשה ע"א). "פלך" – משמעו מכשיר, כדי להודות צריך מכשיר ששמו "פה", הפה הוא המכשיר שבעזרתו אני מודה. מהו אם כן פלך השתיקה? האם כדי לשתוק צריך מכשיר? הרי שתיקה היא חידלון וכדי לחדול, כדי לא לעשות, לא צריך מכשיר?

יש שתיקה ויש שתיקה.

יש שתיקה שהיא אכן חידלון והימנעות אבל, רחל, כאשר עמדה על פסגת האושר הרוחני, בעוד זמן קצר היא תינשא ליעקב אבינו בחיר האבות, דמות אדם שבמרכבה, ולפתע בין רגע חרב עליה עולמה: לאחר המתנה בת שבע שנים נודע לה כי אביה מתכונן להשיא את לאה במקומה. האם אפשר לתאר מצב כה קשה? מה שאומר: שאם לא תינשא ליעקב רוב הסיכויים שהיא תמלא את מקומה של אחותה כאשתו של עשיו הרשע. ממש נפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא – מהר כה גבוה לבור עמוק, וכל זה יכול להשתנות עם לחישה קטנה באוזנו של יעקב: "היזהר! אבא שלי מחליף אותי בלאה", וזוהי אמירה אמיתית ואין כאן בעיה של לשון הרע או עבירה אחרת. רק נקודה אחת קטנה, לאה עלולה להיכלם!

זאת סיבה מספיק טובה עבור רחל כדי לאסוף את כל כוחות הנפש שלה ולהחליט שהיא לוקחת על עצמה את כל הסבל הזה והיא רק שותקת ולא מגלה ליעקב. אכן שתיקה, אכן פלך.

אבל זה לא הכל.

"ויזכור אלוקים את רחל וישמע אליה אלוקים ויפתח את רחמה" (בראשית ל, כב). אומר רש"י: ויזכור אלוקים – זכר לה שמסרה סימנים לאחותה. כוונת הדברים היא, שיעקב ורחל עמדו להינשא, קבעו ביניהם סימנים לכל צרה שלא תבוא. כאשר החליף לבן את רחל בלאה, ידעה רחל שיעקב ירגיש בדבר, כי הוא הרי מסר לה סימנים כדי שיוכל לזהות שהיא אכן רחל ולא לאה, והרי לאה לא יודעת סימנים אלו, וממילא כשיעקב ישאל אותה לגבי הסימנים ולא תדע מהם תצא בכלימה ובושה, לכן מיהרה רחל ומסרה את הסימנים ללאה ועל אותה מסירת סימנים אומר רש"י "זכר סימנים שמסרה ללאה".

ונשאלת השאלה – אם מסירת סימנים זו סיבה לזכירת רחל ופקידתה, מדוע ממתין הקב"ה שש שנים ולא פקד אותה מיד, הרי מסירת הסימנים לא הייתה עכשיו אלא לפני שש שנים?

לפני הפסוק "ויזכור אלוקים את רחל" נאמר "וילך ראובן… וימצא דודאים בשדה… ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך, ותאמר (לאה) המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני"?

מה עבר בראשה של רחל כששמעה תגובה כזו? הרי אלו מילים מקוממות מאין כמותם. מה בסך הכל היא ביקשה? דודאים שהם כידוע סגולה להריון, ומה עונה לה לאה: "המעט קחתך את איש ולקחת גם את דודאי בני"?

"קחתך את אישי"??? אני, רחל, הרי מסרתי לך את יעקב בדם ליבי, בהתגברות עצומה, באיסוף כל כוחות הנפש כדי לשתוק ועוד למסור לך סימנים, ואת מסוגלת לומר לי "קחתך את אישי"?, כאילו אני היא שלקחתי לך אותו… אבל לא, לא כך הגיבה רחל. בגדלותה העצומה רחל אינה מתרגשת ואינה נפגעת, אלא מצדיקה את לאה ואומרת את צודקת וממלאת את רצונה.

כאן אנו רואים ששתיקתה של רחל שש שנים קודם לכן לא הייתה התעלות של רגע, אלא גם עתה, אחרי שש שנים, היא עדיין אוחזת באותה דרגה ושלמה לגמרי עם אותה שתיקה – עם אותה מסירת סימנים. לכן עכשיו הגיע הזמן ל"ויזכור אלוקים את רחל".

אנו רואים שתי נשים גדולות – לאה עובדת על כוח התפילה ואכן מגיעה לפסגות ומסוגלת בכוחה תפילתה להשיג דברים נפלאים. לעומתה, רחל, עובדת על נקיות הפה – "פלך השתיקה". רחל דואגת שהפה שלה יהיה פה קדוש, לא פלא שרחל רק פותחת את פיה בתפילה וכבר נענית, רק מתחילה לבכות וכבר עונים לה משמים – "מנעי קולך מבכי". זוהי אולי הסיבה מדוע רחל קבורה על אם הדרך ולא לאה, כאשר ישראל יוצאים לגלות אין להם את הזמן לחכות לתשובה עד שינשרו ריסי עיניה של לאה מרוב בכי ותפילות, הם חייבים לקבל תשובה מיד. רחל נקברה שם, כי כאשר תפתח את פיה הקדוש והנקי מיד תיענה.

לא פלא שילדיה של רחל, עם ישראל, באים בהמוניהם לבכות אצל מאמע רחל. וזה לא רק לשפוך את הלב ולפרוק את המטען שרובץ שם. זה לקבל המון, אבל המון, כוח. אמא, מליצת יושר כזאת, שמבכה על בניה ומיד נענית, אמא שלבכות בחיקה זה לקבל תשובה – כוח, אמונה, רוגע, שלווה וביטחון. אמא שעברה כל כך הרבה סבל וייסורים במעט שנות חייה ונשארה איתנה וחזקה, לעולם לא נשברה.

אמא לאה לימדה אותנו על כוח התפילה, על השימוש במכשיר – בפה שלנו, מחד, ואילו אמא רחל, מאידך, לימדה אותנו על כוח השתיקה, קבלת הייסורים באהבה, לומר תודה ולא להתרעם או להתמרמר גם כשכואב, אלא להבין, להתבונן, להתעמק במה שאנו מקבלים ולהבין שהכל לטובה. כוח שתיקה זה עצום גם כשמישהו מעצבן אותנו, פוגע בנו, ואנחנו במקום להגיב באימפולסיביות, במקום לשלוף את משפט המחץ… שותקים. לא מגיבים. נמנעים מעימותים, מחלוקות ולשון הרע. הרי זה מה שאמא רחל עשתה, למרות שלא היה שום לשון הרע או עבירה היא הייתה יכולה להזהיר את יעקב אבינו ע"ה! היא שתקה והעבירה מסר עצום לכל צאצאיה.

מורשת עצומה השאירה לנו אמא רחל הקבורה על אם הדרך – על כל אחד מצמתי חיינו: הרגעים הקשים, הניסיונות, ההתמודדויות וכן הלאה – כדי שנדע שהכל לטובה, כדי שנתחזק באמונה. כי כך עשתה רחל אמנו כל שנות חייה – נשארה חזקה ואיתנה באמונתה, ובעזרת השם, גם אנו.

אחרי שהתעמקתי בדברים, הבנתי מדוע היושב לצידי פתח את תפילתו בשירה "אמא יקרה לי, יקרה…"