צום כ’ בסיון וטבח היהודים באירופה

למרות הסבל הרב, הגזירות
הנוראות, מעשי הטבח והזוועה, רוחם
של היהודים לא נשברה. מעשי גבורה
מפוארים ונעלים של בני העם היהודי,
שקידשו שם שמים בזמנים קשים אלה,
הפכו לאות ולמופת…

יום כ’ בסיון, יום שבו הוכפלו הצרות לגלות ישראל בארצות אירופה בגזירות שמד רבות, נקבע לתענית ציבור על ידי רבינו תם ואתו כל חכמי צרפת, אחרי מאורע איום שארע ביום כ’ בסיון ד’תתקל"א לאלף לאלף החמישי (26 למאי 1171 למניינם).

בשנת ת"י לאלף השישי, חזרו חכמי הדור ונתנו חוזק ותוקף לתענית זו כתענית ציבור, לאחר פרעות וגזירות קשות ואכזריות שעברו על יהדות פולין, שהייתה בימים ההם רוב מנין ובניין של יהדות אירופה. ובפרעות ומעשי שמד אלה נחרבו מאות קהילות והרבה רבבות מישראל נהרגו ונספו במיתות משונות בשנים ת"ח ות"ט, על ידי הצורר בוגדאן חמלניצקי והפורעים המרובים אשר אתו, ימ"ש.

בשנת ד’תתקל"א: רבי יוסף הכהן רושם את המאורעות בתקופת מסעי הצלב משנת תתנ"ו ואילך, בספרו ‘עמק הבכא’, ומספר על מעשה איום שקרה בעיר בלויאש שבצרפת, מעשה שזעזע את כל גולת ישראל, אף על פי שכבר היו למודי ניסיונות קשים, צרות ורעות רבות שעברו עליהם בזה אחר זה, ואלה הם דבריו:

"ויהי בשנת תתקל"א וד’ אלפים, וילך איש אחד להשקות סוסו לעת ערב, וימצא שם גוי אחד אשר הלך גם הוא שמה. וירא היהודי ויתחלחל (מן המעשה שראה את הערל עושה, שהטביע נער אחד משלהם) – ויבהל הערל ההוא, וישב אל אדוניו ויגד לו לאמור: ‘ראיתי איש יהודי אחד אשר השליך נער קטן המיימה אשר הרע ליהודים – ואבואה להגיד לך!’.

"ויצו הצורר, ויקחו את רבי יחיאל בן דוד, ואת רבי יקותיאל בר יהודה, הכהנים, תלמידי רבינו שמואל, ואת רבי יהודה בר אהרן, ויקשרום בעבותות, ויציתו אש בעצים – ויכו אותם לפי חרב וישליכום אל תוך האש – ולא נשרפו. גם יתר היהודים אשר אתם, שלושים ואחת נפש, ותצא נשמתם וימותו לפני ה’, שרפת נשמתם וגוף קיים, ובשירת ‘עלינו לשבח’ עלתה נשמתם השמימה…

"שלושים ואחת נפשות אלה הועמדו לפני הברירה: לקבל עליהם דת הנוצרים או להישרף חיים. ולא אבו לשוב מאחרי אלקיהם. וייסרום, ויענום, לראות אולי יוכלו להדיחם מעל ה’ אלקי ישראל – וימאנו ויאמרו איש אל רעהו: חזק ונתחזק בעד אלקינו!"

לזכרה של אותה עלילה שהייתה ביום כ’ בסיון תתקל"א קבע רבינו תם, גדול חכמי צרפת בימים ההם, את תענית כ’ בסיון – ‘וקיבלו היהודים אשר בצרפת ואיי הים את היום המר הזה ליום הספד ותענית, וזכרו לא יסוף מזרעם, כדבר הגאון רבנו יעקב בר’ מאיר (רבינו תם), אשר כתב לאמור: ‘גדול יהיה הצום הזה מצום גדליה, כי יום כיפורים הוא’.

פייטני הימים ההם חיברו סליחות מיוחדות וקינות על קרבנותיה של עלילה זו. רבי אפרים בר יעקב מבונא, חיבר פיוט מיוחד ‘למי אוי, למי אבוי ומדנים’, שבו העלה בחרט סופר את קורות ישראל מימי גזירות טיטוס ואדריאנוס ועד מסעי הצלב שהוא היה עד להם.

בשנים ת"ח ות"ט עבר הצורר חמלניצקי עם דייסותיו במדינות אוקראינה, פודוליה וואהלין, והחריב שם מאות קהילות קדושות מישראל והיה דמם של הרבה רבבות מישראל נשפך כמים ואין מרחם:

"קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן, ותלו הילדים בדדי אימותם וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם, וכל ד’ מיתות בין דין: סקילה, שרפה, הרג וחנק. והרבה לקחו הקדרים בשביה, ונשים ובתולות עינו ושכבו עם הנשים לפני האנשים, והבתולות והנשים היפות לקחו לשפחות ולאופות וקצת לנשים ולפילגשים…" (נתן נטע הנובר בספרו "יון מצולה", המתעד את המאורעות והזוועות שעברו על עם ישראל באותה תקופה).

במדינת פולין, שהייתה בימים ההם גדולה בממלכות, היה קיים ועד עליון של כל היהודים במדינות פולין, מגדולי הדור ופרנסיו אשר במאמר פיהם ובתוקף שניתן להם מטעם מלכות פולין, נהגו בעדתם, עמדו בפרצות, תיקנו תקנות וסייגו סייגים וגזרו גזירות, ודבריהם היו נשמעים בכל עמם. ועד זה היה נקרא ‘ועד ארבע ארצות’ – על שם ארבע הארצות שנכללו בתחום שלטונה של ממלכת פולין ושהיו ידועות בשמות הבאים: פולין גדול, פולין קטן, ליטא, ורייסין. ועד זה היה קיים ופעל בערך כמאתיים שנה עד שנת תקכ"ד, וקבע לו מושבותיו בירידים הגדולים שבערים לובלין וירוסלב.

לאחר שנות ההשמדה של ת"ח ות"ט, התכנסו כל גדולי הועד ופרנסי הקהילות ביריד ‘גראמניץ’ שבעיר לובלין, בשנת ת"י, ונתנו תוקף ועוז לתענית כ’ בסיון כיום אבל על הקהילות שנחרבו, ועל מות הקדושים רבי יחיאל מיכל מנמירוב ורבי שמשון מאוסטרופוליא שנהרגו בכ’ בסיון, והפכו יום זה ליום תענית ציבור לדורות.

אלה הם דבריו של רבי נתן נטע הנובר בספרו ‘יון מצולה’, שמספר על תקנה זו של ועד ארבע ארצות: "עלה במוסכם ביניהם, קיבלו עליהם ועל זרעם אחריהם, להתענות בכל ארבע הארצות את יום העשרים בחודש סיון בכל שנה ושנה, ביום ההוא אשר התחילה הצרה בקהילת קודש נמירוב הגדולה, והיום ההוא נכפלה בו הצרה, שכן מלפנים הייתה בו גם כן גזירה רעה בשנת תתקל"א לפרט. וזכר מבן שמונה עשרה ומעלה, ונקבה מבת חמש עשרה ומעלה, מחויבים להתענות ולהשלים כמו בתענית ציבור. ומחויבים לקרוא ‘ויחל’ שחרית ומנחה, כמו בתענית ציבור".

גם שאר קהילות ישראל שבמדינות אחרות, אף על פי שעליהן לא חל תוקף תקנה זו, קיבלו עליהן מרצונן להתאבל על פורענויות אלה בצום ומספד וחיברו להן קינות לומר אותן ביום זה. ועד מדינות ליטא (החלק של ליטא שלא היה כלול בתחום שלטון פולין) הכריז אף הוא על החובה להימנע ממלבושי מותרות במשך שלוש שנים. וכן פרסמו בקהילותיהם: ‘ומהראוי שכל אשר יראת אלקים בליבו, להתבונן ולהתאבל על צרות צרורות העוברות עלינו… שלא יישמעו בבית ישראל שום כלי זמר, אפילו במזמוטי חתן וכלה, שנה תמימה".

הגאון רבי שבתי כהן (בעל הש"ך – ספר ‘שפתי כהן’ על שולחן ערוך), שאף הוא היה מחוץ לתחום השפעתו של ‘ועד ארבע ארצות’, כותב בהקדמתו לספרו ‘מגילה עֵפָה’ את הדברים הבאים:

"על כן קבעתי לעצמי ולדורותיי, לבנים ולבני בנים, יום צום ותענית ואבל ומספד וקינים, ביום כ’ בסיון שבו ניתנה תורה היקרה מפנינים, ועתה קרעוה פרעוה גויים רבים המונים המונים, יען כי יום זה הוא תחילה לגזירות ומכאובים וחולאים רעים ונאמנים, וגם כי בו הוכפלו הצרות וקלקולים שונים, כי גם גזירת תתקל"א הייתה ביום ההוא ובאותם הזמנים, וגם כי יום זה לא יארע בשבת קודש בשום פנים, על פי הקביעות והלוחות אשר בידינו מתוקנים, וחיברתי סליחות והקינות בבכי ותחנונים, לאומרם ביום זה בכל שנה ושנה עידן ועידנים".

וכן כתב הט"ז (באורח חיים, סימן תק"פ): "ונוהגין להתענות בעשרים בסיון בכל מלכות פולין, נהרא נהרא ופשטיה".

למרות הסבל הרב, הגזירות הנוראות, מעשי הטבח והזוועה, רוחם של היהודים לא נשברה. מעשי גבורה מפוארים של בני העם היהודי, שקידשו שם שמים למרות כל מה שחוו בזמנים קשים אלה – הפכו לאות ולמופת לדורות הבאים. תקופות קשות אלה הגבירו את הכמיהה לשוב הביתה – לציון, את האמונה והתפילות לגאולה הקרובה בימינו, אמן.

מהנהגות תענית ציבור כ’ בסיון:

בתוקף החלטת ‘ועד ארבע ארצות’, הושוותה תענית כ’ בסיון לתענית ציבור לכל דבריה.

אין צריך קבלת תענית בשעת מנחה ביום שלפניו – כדין תענית ציבור.

קוראים ביום זה ‘ויחל’ בציבור.

אם חל כ’ בסיון ביום שני בשבת (בשבוע) שיש בו קריאת התורה מפרשת השבוע, דוחים את קריאת היום וקורין ‘ויחל’.

אין בין תענית זו לשאר תענית ציבור, אלא לעניין המחויבים להתענות בו, שלפי התקנה לא התחייבו אלא שבמדינות פולין בלבד, ורק בנים מגיל שמונה עשרה ומעלה, ובנות מגיל חמש עשרה שנה ומעלה.

תענית זו אינה נהוגה בזמננו ברוב הקהילות שבארץ ישראל.

(הדברים לקוחים בחלקם מספר התודעה – פרק ל"א).