קבל אותה באהבה

ספרנו יותר משלושים ימים ואנו
מתקרבים בצעדי ענק ליום המיוחד
והמיוחל, מלאים בגעגועים וציפייה
ליום בו נזכה להארה הגדולה, ליום
בו נקבל אותה באהבה…
 
 
עוד יום עובר ועוד 'וי' מסומן בלוח השנה. אנחנו סופרים ומתקדמים. כבר ספרנו יותר משלושים ימים ואנו מתקרבים בצעדי ענק ליום המיוחד והמיוחל, מלאים בגעגועים וציפייה ליום בו נזכה להארה הגדולה, ליום בו נקבל אותה באהבה…
 
את התורה.
 
זו אחת ההשלכות של ספירת העומר על חיינו. אבל המעניין הוא שאת הספירה אנו עושים בסדר עולה – יום אחד, יום שני… למה לא הפוך? הרי זה ידוע שכאשר אדם מחכה למשהו גדול, ליום חשוב או אירוע מיוחד בחייו, הוא לא סופר כמה ימים עברו אלא כמה ימים נשארו עד ליעד. למשל, חתן וכלה שמחכים לרגע בו יהיו מתחת לחופה.
 
עניין פנימי
 
הרב פינקוס זצ"ל נותן הסבר מעניין לשאלה זו, ומלמד אותנו על הפנימיות שיש בהמתנה ובספירה. זאת, משום שלא מדובר בספירה רגילה כמו של חתן וכלה, אלא יש בה חשיבות גדולה שבסופה מקבלים את המתנה הגדולה.
 
משל לאיש עני, אומר הרב פינקוס, שהודיעו לו שבעוד חמישים ימים הוא יקבל מתנה גדולה, נניח, מיליון דולר. בשביל אותו עני, כל יום מארבעים ותשעה הימים מהווה רק הפרעה ומחסום, והלוואי שיעבור כבר. הוא מחכה שיעברו כבר הימים ואז יקבל את המתנה. לכן, כל יום שעובר הוא מוחק אותו. הנה, עבר עוד יום שמבדיל ביני לבין הישועה, ונשארו עוד כך וכך ימים.
 
לעומת זאת, אילו היו אומרים לו שבכל יום ויום שעובר הוא צריך לעשות פעולה מסוימת עליה יקבל זיכוי של עשרים אלף דולר, והוא לא יקבל אותם בפועל אלא רק אחרי שיעברו חמישים ימים, שאז יקבל את כל הסכום, אותו אדם לא היה מזלזל בימים שחולפים בינתיים. בשבילו ימים אלה אינם דבר המבדיל בינו לבין הישועה, אלא אדרבה, הם שגורמים את הישועה. בכל יום כזה תלויה הישועה שלו, לכן הוא סופר את הימים אחד אחד, עוד עשרים אלף דולר, עוד יום, עוד עשרים אלף דולר…. כל יום מקדם אותו לקראת המתנה הגדולה!
 
הברית מהר סיני
הכתובה  הנצחית
וביום  חתונתו
 
כך הוא הדבר בימי הספירה. אנו לא סופרים את הימים עם הרגשה של 'מתי הם יעברו כבר' ובגלל שהם מבדילים בינינו לבין הישועה. אלא, לכל יום יש חשיבות וחביבות עם כוונה נכונה. כל יום כזה אנו בונים כלים נפלאים בעזרתם נקבל את התורה, מה שגורם לכל יום להיות רצוי ואהוב, לעשות את הספירה בסדר עולה ומצטבר, ולהראות שבספירה הזו אנו צוברים נקודות, בונים בניינים נפלאים שיבואו לשלמותם ביום מתן תורה, בחג  השבועות הבא עלינו לטובה.
 
וכשסופרים את הימים עם חשק וגעגועים, הספירה מקבלת את המשמעות והכוח האמיתיים שלה. כי בלעדי זה, למה לספור? זה מה שבורא עולם רוצה מאיתנו? לא. זה חייב להיות חלק בלתי נפרד מבניית ההתרגשות והציפייה ליום הגדול, ליום בו נקבל את התורה באהבה. וזה גם חייב להיות חלק בלתי נפרד, משום שכך מתקנים את המידה הרוחנית, את הספירה של אותו יום, על ידי מידת האהבה והרצון שהן עיקר תיקון כל המידות.
 
בלי אהבה זה לא יקרה
 
אהבה, היא כלי עיקרי לקבלת התורה, לכן צריך להגביר אותה. והדרך לעשות זאת, היא על ידי שלומדים ויודעים עוד, כך מגבירים את החיבה אליה. טרם הלימוד, אדם לא יודע מה כתוב בה, לכן לא יכול לאהוב אותה. וכשלמד, ועדיין, לא ממש הבין, בהחלט יש כאן מחיצה שמקשה עליו להרגיש את האהבה. אבל כשלומד ומבין עוד ועוד הקשר רק מתחזק והאהבה מתגברת.
 
אי אפשר לבקש את התורה ולהצהיר שאנחנו אוהבים אותה, אם לא מסרנו את עצמנו ללמוד אותה. בורא עולם יאמר לך: 'רוצה את התורה? לא ראיתי שיש לך קשר אליה. אה, ומה עם האהבה?…' גם אם אינך יודע איך ללמוד אותה, זה לא תירוץ. אהבה זה גם לאחוז בה, לתפוס אותה, לחקור בכל הכוח כדי להבין משהו ממנה, ללכת למי שמבין כדי שיסביר מה כתוב בה, להתפלל שייפתחו מעיינות החכמה להבינה. זה נקרא אוהב באמת.
 
אהבה שאינה תלויה בדבר
המטרה : להיות אחד
 
בימים אלה צריך לחזק את הקשר עם התורה, ללמוד בכל הכוח, לנסות להבין יותר, לזכור, לקיים, להתפלל ולחזק את הרצון עם כל יום שעובר, עד שבליל שבועות, הלילה בו לא ישנים, הלילה בו מתגעגעים ומצפים לאשמורת הבוקר, לרגע בו נקבל אותה מבורא עולם. כן, ממש לחכות בציפייה ולא לישון, כמו שקרה לעם ישראל במדבר. זה מסביר מדוע הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית, כלומר שהכריח אותם לקבל את התורה. לא היה להם רצון חזק וכיסופים לקבלה, לכן נרדמו.
 
אבל אדם שמחכה ומצפה לדבר שהוא אוהב אהבה עזה, עד כלות הנפש ממש, לא יכול להירדם בלילה, הוא מתרגש, מחכה ומצפה. העובדה שבורא עולם היה צריך להעיר את עם ישראל כדי לקבל את התורה מראה שלא הייתה להם אהבה, הם לא קיימו את ספירת  העומר כמו שצריך, לכן קיבלו אותה בכפייה.  
 
התורה, היא נצחית. קבלתה חוזרת על עצמה כל שנה, לכן אנו צריכים ללמוד כיצד לא לחזור על אותה טעות, על אותה אדישות. אלא לספור את הימים בגעגועים, לדעת שכל יום שזכינו לספור ולהתגעגע אליה, לעסוק בה – זה דבר חשוב ויקר. זה יום שבונה לנו כלים אדירים לקבל אותה בחירות אמיתית, במוח גדול ובדבקות והתעלות.
 
יהי רצון שנזכה לספור את הימים שנותרו (עדיין לא מאוחר) באהבה וגעגועים, לתקן את הכלים, המידות והספירות בחסד ואהבה, ברצון והשתוקקות, ונזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.