רוצה שינוי

פתאום, נהיה מרווח בין המחשבות
שחונקות בלי הפסקה. אוויר קר נושב
פנימה ומביא איתו תקווה וידיעה
ברורה שזה אכן אפשרי. ואז, המילים
מתחילות 'להיזרק' בחלל הבית.
 
 
בתקופה האחרונה אני מרגישה נפילה ברוחניות. על אף האור הגדול שצפוי להגיע עם בוא חג החנוכה, אני עדיין מתגעגעת לחגי תשרי ולהתעלות הרוחנית שחוויתי בהם.
 
מאז ועד עכשיו, אני מנסה לזרום בשמחה עם הקצב של חיי ועם השגרה המוכרת, אבל מודה ומתוודה שאת הצד הרוחני אני קצת מזניחה. בין כל הלילות הלבנים עם התינוק, ניהול משק הבית, ניסיונות שונים לבטא את כישרונותיי בפרויקטים שונים ותשומת הלב לבעל ולילדים, לא נשארים לי הרבה כוחות לשמוע או ללכת לשיעורים, כנסים והרצאות. אני מממשיכה את דרכי, משמרת את קיום המצוות, אבל חסרה את התשוקה והטעם שליווה אותן בעבר.
 
כהרגלי בקודש, כשאני מרגישה אבודה או מבולבלת, אני מתייעצת עם אמי הנבונה ומשתדלת גם להקשיב וליישם.
 
לאמא הפעם לא היו תשובות ברורות לשאלות הלא ברורות שלי. היא הרגישה את הבלבול של ילדתה והפנתה אותי לאישה בשם חנה לוק, שמטפלת בשיטת האמונה. "היא אישה עם אמת, לכי לפגוש אותה" אמרה לי אמא. ואני, שלא בדיוק הבנתי, אבל למדתי לסמוך ולקבל, הסתקרנתי וקבעתי פגישה.
 
בדירה נעימה בפתח תקווה, בחדר פשוט ונקי, קיבלה אותי חנה לוק. ישבתי מולה, הצגתי ונתתי רקע על עצמי ומשפחתי, והתחלתי לירות לעברה שאלות. חנה עצמה את עיניה ואמרה לי מה היא רואה או מרגישה. לפעמים שאלה אותי עוד שאלה או שתיים עד שנתנה את התשובה.
 
השעה שביליתי אצלה עברה כהרף עין והייתה עמוסה ידיעות ותובנות. יצאתי מרוגשת ועם ידיעה ברורה יותר עלי, על ילדיי ובעלי, ועל הכיוון אליו אנחנו צריכים לשאוף כדי להתקדם.
 
בדיעבד, כמעט כל מה שאמרה כבר ידעתי בתוכי. אבל חנה עזרה לי להסיר את הקליפות ואת ההפרעות, להבחין בין העיקר לטפל, להתרכז בעיקר ולהרגיע קצת את הבלבול. מה שנותר לי עכשיו הוא "רק" לבצע.
 
נתתי לדבריה כמה ימים לשקוע בתוכי. הרהרתי ברעיונות שהועלו ובאפשרות לבצע אותם. בהתחלה, זה נראה לי בלתי אפשרי. הרי אלו אותם נושאים שעולים שוב ושוב והאחראיים ל"תקיעות" הרוחנית שלנו. הם קבועים כבר שנים ולא נתונים לשינוי בשום פנים ואופן. זה כבר כמה שנים שאנחנו מדברים על כך ולא מצליחים למצוא פתרון מתקבל על הדעת, להשתחרר מכבלי העבר בשביל לשנות פאזה.
 
איך נשנה את מקור הפרנסה שלנו? איך נעבור דירה ונשלם שכירות כפולה? ואיך למען השם נשנה את החזות שלנו? מאיפה נמצא את האומץ לכך? הרי זה חסר אחריות. התאבדות ממש…
 
ופתאום, נהיה מרווח בין כל המחשבות שחונקות. אוויר קר נושב, אוויר של תקווה, ואיתו מגיעה ידיעה ברורה שזה אכן אפשרי. שאנחנו נמצא דרך. שבשם השם נעשה ונצליח.
 
בהתחלה, אחרי שעיבדתי בעצמי ובתוכי, אני 'זורקת' לבעלי מילה פה מילה שם. אני מרגישה התנגדות קלה, אבל גם שביב של תקווה. הרעיונות מתגלגלים, הטלפונים מורמים ואני מרגישה שאוטוטו, אם ירצה השם, גם לנו תבוא מעין גאולה פרטית, הסכר ייפרץ, והשפע יזרום רועש וגועש אל תוך חיינו.
 
ובעזרת הרבה הרבה תפילות, כוונות ורצון להתקרב ולהתחזק באמונה – אני מרגישה מוכנה ורוצה לעלות אל המדרגה הבאה. מתרגשת ומקווה להתחבר עוד ועוד לקדוש-ברוך-הוא. נכון, דרושה הרבה אמונה מצד שנינו, שאכן זה נכון לפעול ב"חוסר אחריות שכזאת" ולהתחייב לצעדים כלכליים שאין באפשרותנו לממן, אבל אני מרגישה שהגיע הזמן ושאני כבר בשלה. הזרעים ניטעו ועכשיו משם אפשר לצמוח, ובעזרת השם, נצליח להתרומם לגובה רב ורם ותהיה ברכה בכל מעשה ידינו.