שיעור בתחנת האוטובוס

איך לפעמים אנחנו חושבים שאנו כאלה

חכמים, יודעים טוב יותר, אבל, בעצם, אנו

מגיעים לפרק 56 (!!) בחייהם של אנשים

מבלי לדעת את הפרטים שהיו בפרק 55!

 

 

לנסוע כל בוקר באוטובוס זה דבר שיכול להיות קצת תובעני, אולם אם מקבלים את זה בפרופורציה זה בהחלט יכול להיות ניסיון מחכים, ואפילו קרש קפיצה בצמיחתנו הרוחנית.

 

לא מזמן, חיכיתי בתחנת האוטובוס הקבועה שלי. הרחוב היה מלא בילדות שעשו דרכן לביתן מבית הספר. הבחנתי בילדה בוגרת המקניטה ילדה צעירה ממנה. ברור היה שהן אחיות.

 

הבוגרת מביניהן השליכה משהו על הרצפה. הצעירה יותר התחילה לבכות. הבוגרת חזרה אל חברותיה והמשיכה לדבר עימן, תוך התעלמות מוחלטת מאחותה הבוכה.  

 

בסופו של דבר, האחות הבוגרת הרימה את הדבר אותו השליכה לרחוב קודם לכן, ואחרי שהקניטה שוב את אחותה, החזירה לה אותו.

 

האחות הגדולה חצתה את הכביש, בהנחה שאחותה הקטנה תחצה אף היא את הכביש, אך היא לא. כאשר הגיעה לצידו השני של הכביש היא קראה לאחותה ואמרה לה לחצות את הכביש. הילדה הקטנה שאלה בהססנות, "עכשיו??" כשהיא מביטה לשני הכיוונים כדי לוודא ששום רכב לא מגיע.

 

הילדה הגדולה, שהחלה להתרגז מעט, השיבה, "כן! עכשיו!"

 

אולם הילדה הצעירה יותר חיכתה זמן רב ועד שהחליטה לחצות את הכביש, מכונית הגיעה במהירות. "את רואה!!" היא אמרה לאחותה הגדולה. ברור היה שמדובר כאן בנושא של אמון.

 

אדם שעבר ברחוב שמע את הילדה הצעירה שואלת שוב ושוב "עכשיו??" בכל פעם שניסתה לחצות את הכביש. הוא שלח לעברי מבט ביקורתי. זה היה ברור שהוא תהה כיצד, אני, אדם בוגר יותר, יכול להישאר אדיש לנוכח מצוקתה של הילדה, ולא מנסה לעזור לה! יכולתי להרגיש את מורת רוחו גם מבלי שיאמר דבר, אבל ידעתי, גם, שהוא בכלל לא ראה את כל התמונה.

 

עליתי לאוטובוס שהוביל אותי לביתי, וחשבתי על כך שלמרות שאיננו מודעים לכל העובדות בנושאים מסויימים, תמיד אנו ממהרים להסיק מסקנות. איך לפעמים אנחנו חושבים שאנו כאלה חכמים, יודעים טוב יותר, אבל, בעצם, כשאנו מגיעים לפרק 56 (!!) בחייהם של אנשים זה בדרך כלל מבלי לדעת את הפרטים שהיו בפרק 55!

 

זה מזכיר לי סיפור שפעם קראתי על אדם שביקר בשבת בשכונה מסוימת. הוא הבחין שכל העליות לתורה ניתנו לאנשים שישבו בצד אחד מסוים של בית הכנסת. הוא לא הצליח להבין את ההגיון והצדק במעשה זה. בבית הכנסת שבו הוא מתפלל ניתנת הזדמנות לכל אדם ולא משנה באיזה מקום הוא יושב או באיזה צד. התסכול שלו גבר בכל פעם שאדם מחלק זה של בית הכנסת נקרא לעלות לתורה.

 

כשהסתיימה התפילה הוא בקושי הצליח לעצור את הכעס שהצטבר בתוכו. הוא פנה אל הגבאי והביע את מחאתו. הגבאי, צדיק אמיתי, הסביר לו בנועם שבבית כנסת זה, נוהגים לעשות סבב בין האנשים ולהעניק להם את הכבוד לעלות לתורה ובדרך זו לאפשר לכולם לעלות לתורה. לכולם ניתן הכבוד לעלות לתורה, אולם זה נעשה על פי סדר מסוים כך שלא מתעלמים מאף אחד וכולם זוכים. אם הוא היה מגיע לכאן בשבוע שעבר היה נוכח לדעת שאנשים מצדו השני של בית הכנסת נבחרו.

 

כמה מביך היה מעמד זה לאותו אדם שביקר באותה שבת בבית הכנסת כאשר מיהר להסיק מסקנות ולשפוט (בכעס, לא פחות), ולא לדון לכף זכות קהילה קדושה זו ולהטיל ספק בהתנהגותם.

 

יהי רצון שהשם יזכה אותנו ויסייע לנו לדון את חברינו לכף זכות בצורה הוגנת ולהשתמש בכוח הדיבור שניתן לנו בחכמה.