אבחונים מחדר ההמתנה

 

 

בשעת לילה מאוחרת הזדמנתי לחדר המיון של בית חולים תל אביבי אחד.

 

המיית לילה פגשתי שם. מחול החולי. פעלתנות ללא קץ, שגרה של חוסר שגרה, הרגל שבגניחה, שבדם הניגר. יללות הסירנות התערבו באנחות החולים, בפעימות המכשיר המתקדם.

 

צוותי אמבולנס נמרצים החליפו דיבורים מבודחים עם אנשי האבטחה והסגל הרפואי. "המקומיים" האלה מרגישים שם כבני בית. כמו עטו עליהם מסכה קלילה רווית הומור, ערכת מגן בדוקה לשיפור יכולת ההישרדות במקום הטעון הזה.

 

דוק של דאגה ועייפות בעיני האנשים, איני יודעת. יתכן שהיום עמוס במיוחד. התור ארוך ומייגע. "מלחמה מקומית" מתנהלת בדלפק הקבלה על זכות הקדימה. טענות בדבר פרוטקציה, חוסר סדר ואי צדק סובבות באויר. ברי מזל, או אם תרצו זועקי החולי, מוכנסים ראשונים לתאי האבחון הצרים. אחר כך מי לאשפוז ומי לשחרור.

 

החולים ומלוויהם נאלצו להגיע באישון ליל אל מתחם הכאב כמו בקע בלתי קרוא נפער בשגרת החיים האוטומטית. שיבוש פיזי מדאיג, המצריך התייחסות מיידית. דומה כי העולם כולו מתחלק לשניים, מטפלים ומטופלים. השפה המשותפת זה הגוף וממצאיו. מרכז הכובד מתמקד ומתנקז בו, "הטריטוריה הפיזית" מהווה את חזות הכל.

 

הפוך בה והפוך בה שהכל בתוכה: התוכן, הצורה, הסיבה והתכלית. עיסוק והקשבה אינטנסיבית למנגינת הגוף, על כל התפלויותיה, דקויותיה, ואף זיופיה.

 

מסביב אני מבחינה בסממני מצוקה. שדרים חיצוניים לבלאי החומר.

 

באויר רעשים משונים. כחכוחים, גניחות, בכי קטוע וצעקות. פה ושם נשמעים גידופים המופנים כלפי אנשי הצוות אשר תפקודם אינו מוצא חן בעיני בני המשפחה, לדעתם, יקירם אינו זוכה להתייחסות הראויה…

 

לפתע מגיחה אלונקה הנושאת אדם ספוג דם, פציעה לילית, הוא מובהל הישר לחדר הניתוח. "שיהיה בריא" ממלמלים הכל להרגעת הרוחות. תגובה המעניקה פרספקטיבה שקולה ל"מקרה" שלהם, אחרי הכל יש דברים גרועים יותר…

 

הניכור הסביבתי, חוות דעת על מחלות, רופאים, בתי חולים ועוד. לאחר שמוצא פחות או יותר הנושא פג טעמו, שתיקה מעיקה השתררה. כמו באקראי נקודת מבט פילוסופית חולפת ביעף לשיחה ששוב התעוררה לחיים. חלק מהנוכחים שילחו מידית הצהרה פלקטית ברוח של יאוש וחידלון: "החיים לא שווים כלום", "החיים זבל", "בשביל מה לחיות בכלל?" – תגובה רגשית שטחית, אם כי מובנת למדי, נוכח מצג הסבל שהם פוגשים בו.

 

בהכוונת מה, על ידי מי מהנוכחים, הוטתה השיחה, אחר שחידד והדגיש עד כמה בכל זאת ולמרות הכל, רצון עז בלב כולנו להמשיך ולחיות. הרי זו בדיוק הסיבה שכולנו פה…עבור "זבל שלא שווה הרבה" לא צריך להתעקש כל כך.

 

מתבקשת מאליה שאלה פשוטה, מה אנו עושים בפרק החיים היקר שהוקצב לנו עם לידתנו ושאנו יכולים בכל רגע לאבדו, האם חיינו לא עוברים בהמתנה סתמית, חולנית למדי, ללא מודעות עצמית, ומשמעת, בחינת מוות בחיים גם כשגופנו במצב תקין. היש בידינו דיאגנוזה נכונה לעצם זכותנו, בעולם המורכב הזה?

 

האמנם אנו עוסקים בשאלה היסודית מאין באנו, ולאן אנו הולכים וכמובן לפני מי אנו עתידים לתת את הדין, כלום יתכן שהגוף המוגבל ברשותנו, שאמנם פועל בצורה פלאית וקסומה אך גם סופנית, הוא זה שימשול בנו. רק אותו נטפח, ובו נשקיע, הנהיה עבדים לצרכיו, לתשוקותיו, ליצריו? הרי בודאות מוחלטת מושא ההשקעה הזה ירד לטמיון במעבי האדמה באיזשהו שלב בחיינו, וגם בדרך הוא יגרום לנו בעיות לא קטנות…

 

מסתבר לרובנו שאנו יותר מסך גופנו. תחושה עילאית, אך מחייבת, שלעיתים נוח להדחיקה.

 

ונשמה, מה תהא עליה? האם אנו קשובים ומודעים לצרכיה, לרעבונה, ליעודה, להיגיינה הרוחנית שלה? היכן חדר המיון שלה, שלנו? מיהו ומהו אותו רופא כל בשר ומפליא לעשות?

 

נשמותינו מולכות שולל. מולעטות בתחליפים זולים נוסח אירועי ספורט אלילי, ריגושים מלאכותיים, סמים משכרים, פרי הדמיון והשממון החולף. מבלים ומכלים את זמננו, אוצרנו, בצפייה בטלויזיה ממכרת ונבובה. גולשים מטה מטה באתרי אינטרט פרוץ. התמסרות תלותית לתקשורת ערמומית, נגועה בולמוס צרכנות ושטיפת מוח שיטתית. מעבירים עתותינו בבילויים מדלדלי נפש. מדללי קדושה. מקדישים עצמנו לקריירה משעבדת ותובענית. רודפים אחר כבוד, ממון ורושם חיצוני, מרוץ סתמי סיבובי חסר תוחלת, כמו חתול הרודף ברצינות סהרורית אחר זנבו. כל כך בודד וזר לעצמו. גופנו משרתנו הצמדו, נרתיק נשמתנו הנצחית הופך לאדוננו. מתאמצים לקשטו, להאביסו ולטפחו עד כלות נשמתו…

 

רוקמים בסתר אשליה שנאחז בו לעד. מאותתים לנו דרכו על מצבנו, ואנו אטומים. מדי פעם רודה בנו, לפעמים בוגד בנו. מצוי בהתבגרות בלתי הפיכה. בעצם בנסיגה הדרגתית עד לשלב הבלתי נמנע…

 

כלי מדהים לנשמה אלוקית. אמצעי אישי נייד למימוש היעד. "פלא-גוף" נושם וחושב ומרגיש עם קו ישיר לבוראו, זירה וכלי לעשיית מצוות. ביכולתו לקנות חכמה ודעת, מצוייד בערכת בחירה חופשית, רבת אחריות, רווית משמעות ותגמול, טבועה בחותם אישי יהודי אנושי חד פעמי.

 

השיחה הלכה והתמשכה עמוק אל תוך הלילה. נעשית מעין אבחון ראשי למצבו של האדם היהודי בעולם.

 

עם אשמורת הבוקר, למרות הליאות שאחזה באיברים היתה תחושה של רעננות. הנוכחים כל כך רצו להיות עוד בחיים. יודע ספר אחד ברך בקול: ‘אנא ה’ שלח במהרה רפואה שלמה, רפואת הנפש והגוף לכל חולי עמך ישראל’.

 

"אמן", השיב הקהל המועט שנכח בחדר ההמתנה הרחב.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית).