שלא יעבדו עליך

החלום שהכל ילך חלק ומושלם
בעולם הזה הוא אשליה ילדותית. שלא
יעבדו עליך. כאן צריך להתמודד! כאן
צריך לקבל את הדברים באהבה!
 
 
בעולם הזה, אנשים חושבים שהדבר העיקרי הוא לעשות כסף, 'לחיות טוב' כמו שאומרים. לחלק, זה לא אומר שום דבר חוץ מהבקבוק הבא של הבירה. בתוכנו, מסתובבת לה התחושה שהכי חשוב שיהיה לנו בית יפה, להשיג דברים. דבר זה יוצר את התחושה שהסטאטוס שלנו בעולם הזה נושא בעל משקל רב. כולם עסוקים עם העולם הזה. אבל עלינו לזכור שאדם לא חי לנצח, שפנינו בעצם, כבר בעולם הזה, הם לכיוון העולם הבא, ולזה אנחנו צריכים להתכונן. לכן אנשים לומדים ומתפללים קצת. אבל עדיין אותה תחושה קיימת, אומרת לנו שהעולם הזה מאוד חשוב, כאילו הוא שווה ערך לעולם הבא.
 
רבי נחמן מברסלב אומר שאין עולם הזה. בכל אופן, מי שאינו חסיד ברסלב בורח למרחקים כשהוא שומע דיבורים כאלה. אנשים רוצים רבי שייתן להם ברכות להצלחה בעולם הזה – הם בהחלט לא רוצים לשמוע שהעולם הזה אפילו לא קיים! כי מה הטעם בלומר לנו את זה, שאין עולם הזה? ישנם אנשים שצריכים להודות להשם כי הם לא מלאים בסבל וייסורים.
 
אנשים חושבים שזה לא מתאים להם והם לא מבינים מה רבינו רוצה, כשהוא אומר לנו שהעולם מלא בסבל וייסורים ואפילו לא קיים. כי באמת, הרבי רוצה לפתוח עבורנו משהו שאנחנו מבינים ויכולים להתחבר אליו. ורבינו רוצה שנבין שני דברים:
 
הראשון, כמה אנו צריכים לעודד ולדרבן את עצמנו לעבוד את השם, כי העולם הזה ממש מוליך אותנו שולל. והרבי אמר לנו כמה אנו מוליכים את עצמנו שולל, לכן הוא אמר לנו לשמוע בקולו, לקיים את העצות שלו, להתחבר אל האמת. כך נינצל מהשקר של העולם הזה.
 
הדבר השני, נוגע לסבל שאנו חווים בעולם הזה. גם מי שנראה בסדר, כשאתה מדבר איתו, אתה המגלה שיש לו לפחות דבר אחד, אשליה אחת, שמכאיבה לו מאוד. עמוק בתוכו ליבו שבור בגלל שמשהו יקר לו לא עבד/הלך כמו שהוא רצה. חייבים להבין שכך פועל העולם הזה. החלום שלך שהכל ילך חלק ומושלם בעולם הזה, באמת, הוא רק אשליה ילדותית. עלינו להיזהר מזה מאוד כדי שהמציאות של העולם הזה לא תגרום לנו להתכחש, חלילה, להשם או שתשבור אותנו. המשימה שלנו היא לקבל את מה שאנו עוברים באהבה, כי רק כך נוכל להתקרב אל השם, תמיד. אנחנו יכולים לעבוד ולאהוב אותו, לגדול תמיד באמונה ובקרבה שלנו אליו.
 
יש שם בחוץ רבי שקורא לנו: "למה אתם רצים אחרי העולם הזה כל כך? בואו! בואו נרוץ יחד למטרה האמיתית של החיים, לתכלית האמיתית! בואו נלמד תורה ונעבוד את השם!…" זה המסר של התורה, ואנחנו צריכים את אהבתו של השם, שיעזור לנו לקבל את המסר הזה בדרך הנכונה.
 
הרבי אומר שבזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה כזו קרבה להשם יתברך. ליבם ומוחם של האנשים היה פתוח. היום אין לנו את העיניים לראות את זה. תאמרו לי אלפי פעמים שהעולם הזה הוא כלום, ואני אראה רק את העולם הזה. תדבר עם אדם על העולם הבא, אבל הוא לא יראה אותו. בדרך בה הוא חי, הוא לא רואה איך הוא בכלל מצליח להגיע לשם…
 
מה אפשר לעשות עם זה באופן מעשי? אנו מאמינים בעולם הבא – אנו מאמינים בוודאות שיש עולם הבא. ומה שאנו צריכים לדעת הוא, שכאשר אנו רצים אל השם עם אמונה בכל מה שעובר עלינו, כאשר אנו חושבים מחשבות של אמונה והתחזקות, כאשר אנו מעסיקים את עצמנו בלימוד התורה, בתפילה, בהתבודדות ואמירת תהלים, אז אנחנו באמת חיים את העולם הזה, כך אנו משיגים אותו, כי באמת, העולם הזה הוא העולם הבא. כאשר העיניים שלנו פתוחות אנו רואים איך אנו מתקרבים אל השם כי "השם באמת רוצה אותי, הוא באמת אוהב אותי, הוא משגיח עלי תמיד!"…
 
אנו נמצאים בגלות כבר למעלה מ-2000 שנה. זאת לא שאלה? לא. זאת לא שאלה. אנו העם הנבחר. עברנו הרבה מאוד בדרך. ההיפך הוא הנכון, כי אנחנו כאן, אחרי הכל. אומות העולם יודעות שאנו העם הנבחר. אנחנו צריכים לקפוץ כמו אריות בבוקר, יש לנו כל כך הרבה מה להשיג בכל יום. השם אוהב אותנו ומתענג מאיתנו בכל רגע ורגע. אבל אין לנו את העיניים לראות זאת. ההסתרה גורמת לאדם לא לראות את העולם הבא. לא לראות את העולם שמלא באורו וכבודו של בורא עולם, שהוא שומר עלינו, שכל מה שקורה לנו – הכל בהשגחה הפרטית שלו עלינו. אבל זה מה שהצדיקים מלמדים אותנו!
 
אז למה אנשים מוותרים על הלימוד הזה? זה קשור לסבל שהם חווים. הצדיקים נותנים לנו את כוח הראיה בחזרה, הם נותנים לנו בחזרה את העיניים שלנו. אבל זה קשה. יש כל כך הרבה מבחנים וניסיונות, ואדם כל הזמן שואל: "עד מתי?!?" – אבל רק במצב הזה אדם באמת צומח ברוחניות שלו. אנחנו צריכים לדעת שעיקר העבודה שלנו הוא להאמין בהשם, לחזק את האמונה שלנו בו ובעולם הבא. תבין כמה הרווחת היום. תאמין בהשם, תאמין שכך זה צריך להיות בעולם הזה. הרבי מלמד אותנו דרכים רבות לעבור את כל זה.
 
להבין – זה בדיוק איך שהשם מנהל את העולם, והכל לטובה. תתחיל מחדש בכל יום. אה… אבל משהו מפריע לך. למה אתה עושה מזה כזה עניין? למה אתה חושב על זה?
 
רבי לוי יצחק בנדר ע"ה סיפר לי פעם איך הוא ברח במלחמת העולם הראשונה והגיע לאומן. העניות צעקה מכל מקום, לא היה שום דבר. אבל אנשים למדו, הם סיימו את הש"ס כל שנה. אנשים למדו שולחן ערוך לעומק. כדורים עפו באוויר, הייתה מלחמה, והחיים היו קשים. אבל בכל לילה הם קמו לתיקון חצות, הם הלכו לציונו של רבינו.
 
אנחנו מסתכלים על הסיפורים האלה כעל משהו שחלף עבר לו, משהו ששייך להיסטוריה ישנה, אבל יש לנו גם את האפשרות לקבל מהם השראה, התעוררות והרבה מאוד כוח. לדעת שיש כזה רבי שיכול להחזיר אנשים לחיים, אפילו שהם עדיין בחיים.
 
למה זה קורה? כי זה החלק שלך בעולם הזה. למרות זאת, אתה עדיין יכול להשיג הרבה. אבל מה קורה? אדם 'מרים ידיים' ומתייאש. הוא מפסיק לעשות. בחור מגיע לגיל מסוים ורואה שלא הולך לו בלימודים, אז הוא מחליט שלעשות כסף זה הדבר הכי חשוב בחיים.
 
רבינו בא ואומר: "תקשיב טוב, אתה חושב שיש לך איזה טוב בעולם הזה. יכול להיות, אבל זה יקרה רק עם אמונה וכשתמסור את חייך להשם. זו הדרך היחידה לזכות לטוב בחיים של העולם הזה. אחרת, אל תצפה לשום דבר…"
 
יום הדין מזכיר לנו את הפרספקטיבה האמיתית על החיים. הדבר העיקרי הוא לא להיחלש בגלל זה. אתה צריך להבין שההצלחה שלך בכל יום היא לא להתייאש, אלא להתחיל מחדש. עוד דף בגמרא. אה, אולי זה בכלל הדף הראשון שלך?… כל אדם והמקום בו הוא אוחז. והדבר העיקרי הוא לאחוז בו, להתמיד ולא להרפות, כי בגלל זה השם ברא אותך. אם אתה לא יכול לעשות שום דבר – אז תצעק מעומק ליבך: "ריבונו של עולם! היצר הרע מבלבל אותי, הוא אומר לי שאני צריך לעשות משהו אחר, שאני לא מסוגל להיות משהו. תעזור לי!"… אנשים נופלים ממה שהם יכולים לעשות ואז משתעממים. שעמום הוא המגיפה של הדור הזה. צעירים, מבוגרים, זקנים – כולם משועממים. "מה זה יעזור לי אם אלמד? ממילא אף פעם לא אהיה ראש ישיבה…"
 
חיים אמיתיים הם רק כאשר אדם מאמין כמה שווה דף אחד מהגמרא, מזמור אחד מהתהלים, או השמחה מלימוד ספרי הצדיקים. אנחנו צריכים להילחם בתחושה המקררת הזו. להתחיל שוב.
 
"אבל אני זוכר איך זה היה…"
 
היום יכול להיות גם טוב. יש עולם הבא, אנחנו חייבים לעשות דברים לשם שמים ולחיות עם אמונה. לעשות דברים למען השם בהתלהבות ועם המון שמחה, לכבודו, לגלות מלכותו ואורו.