שמחה להיות אני

לשמוח להיות אני? גם כשאני יושבת
לבד וכבדות רוחנית היא מנת חלקי?
כשאת רוב היום אני מעבירה בהרגשת
אומללות? גם כשאני בת 38 ועדיין לא
יודעת למה 'אני' בכלל?
 
 
במבט לאחור, אני מגלה שאף פעם לא הייתי שמחה באמת להיות אני. כשהייתי ילדה קטנה רציתי מאוד להיות אחי, זה שההורים תמיד היו לצידו כשהתווכחנו (וזה קרה מלא פעמים…)
 
כשגדלתי עוד קצת, קיוויתי שיום אחד אהיה שרה פלק. לשרה פלק היו רק אחיות, ההורים של שרה פלק הלכו לכנסיה ('בונוס' גדול לילדים שלומדים בבית-ספר-כנסיה…), שרה פלק נסעה בחגים למקומות מעניינים, היו לה הרבה חברות (החברות שלי…) והמורים בבית הספר אהבו אותה מאוד. ולשרה פלק תמיד אפשרו לשחק כדורגל עם הבנים.
 
ואז הגעתי לתיכון. שנה שלמה של כל סוגי ההתנסויות והמבחנים, איומים מפחידים, שעומדים בפני מי "שמתמודד" על התואר "להיות שונה", ואני רציתי להיות כל אדם אחר בעולם חוץ מעצמי. לא משנה אם לא אהיה  'פופלארית', או 'יפה', או 'חכמה' – בשבילי, אפילו מישהו אנונימי גם מספיק, להיות מאותן בנות שאף אחד לא זוכר את השם שלהן אפילו חודש אחרי תחילת הלימודים.
 
אבל זה לא מה שהייתי.
 
האיום הוקל לקראת השנה השנייה בתיכון, ולקראת השנה השלישית התחלתי להרגיש שסוף סוף מצאתי את 'הקבוצה' שלי, ולהיות קצת שמחה מלהיות אני.
 
ואז, המשפחה שלי עברה לקנדה.
 
עברנו למונטריאול, וכעבור שלושה חודשים חזרנו לאנגליה. ארבעה חודשים לאחר מכן חזרנו לטורנטו. שישה שבועות לאחר מכן עברנו לוונקובר. ואז, אחרי חודשיים, עברנו לנובה סקוטיה… כך נדדנו במשך שנה כמו כדור פינג-פונג מקנדה לאנגליה, מחפשים את 'המקום המשולם' לגור בו.
 
בשמחה? תמיד?
בודד בין הגלים
 
הייתי רק בת 15. תקועה עם ההורים וארבעה אחים ואחיות 24/7 במשך שנה שלמה.
 
כל כך שנאתי להיות אני, ואפילו עכשיו קצת קשה לי לכתוב על זה.
 
מונטריאול הייתה המקום בו התמקמנו במשך שנתיים, שם ביליתי שנתיים בכיתת ה'ברוכים הבאים' עם אחי הקטן שלי, ולמדנו צרפתית. אחרי שנה 24/7 של ביחד ברכב, ברכבת, במטוס או במלון – באמת שהיינו צריכים קצת 'ספייס' אחד מהשני.
 
שנאתי שהוא היה בכיתה שלי, ושנאתי את כל הויכוחים והריבים הציבוריים שהיו לנו ומנעו מאיתנו ליצור קשרים חברתיים. שנאתי שהכריחו אותי לעמוד על כיסא בכיתת ה'ברוכים הבאים', ושנאתי שהמורה אמרה שאלמד את השפה (צרפתית) מהר יותר אם יהיה לי חבר צרפתי…
 
שנאתי להיות אני.
 
שנאתי כל מה שקשור לזה.
 
שנאתי שההורים שלי רצו לחזור לאנגליה, שוב, ולי לא הייתה שום מילה בעניין. שנאתי את העובדה שהסיכוי היחיד שלי לסגור פערים מבחינה לימודית הוא ללמוד שעות נוספות לבד בבית, וכל זה בשנה אחת במקום בשתיים.
 
שנאתי להרגיש כל כך לבד ובודדה.
 
נקודת האור היחידה באותה תקופה הייתה בית הכנסת אליו הלכתי למרות השלג, הברד, הלחות והסופות. כל שבת הגעתי לשם.
 
הצד השני של המטבע
חיוך לא פשוט
 
נכון, גם לשם לא כל כך התאמתי, בעיקר בהתחלה, בפרט כשלא היה לי שום מושג מתי עומדים, מתי יושבים, מתי אומרים מה-איך-ולמה. אבל 'משהו' שם קיבל אותי, את אני, בפעם הראשונה בחיי. 'משהו' בבית הכנסת גרם לי להרגיש רצויה, אפילו קצת שייכת – זה היה כמו רומן… הרגשה מדהימה, מאותן הרגשות שאתה רוצה שהן רק יתעצמו ויישארו שם לנצח.
 
ה'משהו' הזה היה אלוקים, אבל שנים לקח לי להבין שזה הוא.
 
בינתיים, חזרנו לאנגליה, רחוק מבית הכנסת 'שלי'. ואז, שנה לאחר מכן, חזרתי למונטריאול ללמוד באוניברסיטה. רוב הזמן באוניברסיטה שנאתי להיות אני, עד השנה האחרונה בה פגשתי את מי שיהיה בעלי.
 
וברגע שנפגשנו, התחלתי להרגיש קצת שמחה עם להיות אני. לא תמיד. עדיין היו לי ימים, הרבה ימים, בהם קיוויתי להיות פחות מורכבת, פחות רגשנית, פחות מודאגת, פחות 'עמוקה', הרבה יותר שמחה.
 
אבל לא הייתי.
 
ניסיתי למשוך את כל הבלגאן הזה (כדי להירגע קצת) לתוך העסקים. במשך חמש או שש שנים הייתי כל כך עסוקה! עבדתי קשה! היו לי הרבה אורחים בשבת ובפסח! היו לי הרבה דברים לעשות בחוץ! ויש לי שתי בנות!
 
אבל כלפי חוץ, חשבתי שאולי, רק אולי, עכשיו אהיה שמחה להיות אני.
 
אבל לא הייתי, באמת.
 
ואז עלינו לארץ, וכל הפלסטרים הדמיוניים ששמתי לעצמי נתלשו בצורה פראית, מפחידה ומדהימה במשך שנה אחת: אין עסקים! אין בית גדול ברחוב 'הנכון'! אין כסף! אין עם מי לדבר על כל מה שעובר עלינו! אין משפחה בסביבה שתעזור לי עם הבנות, או תיתן כתף תומכת לבכות עליה!
 
ממש שנאתי להיות אני.
 
הייתי מסתכלת על כל אותם אנשים שלהם, כך נראה, חוויית העלייה לארץ ישראל הייתה הרבה יותר קלה. היה להם הרבה, אבל הרבה, יותר קל בחיים, ואני בכיתי יום ולילה. למה אני לא הם? למה אין לי קריירה שתעסיק אותי, במקום לחשוב על אלוקים? למה אין לי עוד ילדים, במקום לחשוב עוד על אלוקים? למה לא יכולתי לעשות קניות, לטייל, להגיע לאירועים חברתיים, במקום להתמודד עם הקיום המעצבן שלי? עם הבדידות?
 
תודה רבה לבורא עולם על רבי נחמן מברסלב. תודה רבה לבורא עולם על הרב שלום ארוש ועל הרב אליעזר רפאל ברוידא, שהופיעו בחיי עם תשובות לשאלות האלה, ממש רגע לפני שהגעתי לקצה גבול היכולת שלי, רגע לפני שכבר לא יכולתי לסבול ולשאת את ההרגשות הנוראיות האלה עוד.
 
התחלתי לשמוע דיסקים של אמונה ולקרוא ספרים של אמונה, ובפעם הראשונה בחיי הייתי שמחה, לפחות, קצת יותר להיות אני.
 
בשנתיים האחרונות החרדות, פחות או יותר, נעלמו. הייתי שמחה גם כשלא עבדתי. הייתי שמחה מהעובדה שיש לי רק שתי ילדות. שמחתי לדבר עם אלוקים ומההתמקדות על הנשמה שלי.
 
ואז, נסעתי ללונדון שבוע ימים לחתונה של אחותי, והחרדות האיומות חיכו לי באולם קבלת הפנים בנתב"ג כשחזרתי. 
 
מה השאלה, בוחרים בשמחה
לשמחה שלי שלושה עמודים
 
מה הטעם של אני, רציתי לדעת? מה הטעם של אדם שרק מבשל, מנקה, כותב פה ושם לאתר ברסלב ישראל? מה הטעם של אדם שיש בתוכו, עדיין, את כל הספקות? שנכשל ברוחניות כל הזמן, למרות שאני מדברת עם אלוקים כבר חמש שנים כל יום? מה הטעם של כל התפילות שלך על 'להיות שמח', אם בתקופה האחרונה אתה מרגיש שאתה ב'דאון' איום ונורא? מה הטעם של לנסות, כל כך קשה, להתקרב לצד הקדושה, כשאתה נוסע לאנגליה וכל מה שעמלת עליו פשוט עף מהחלון?
 
מה הטעם?
 
בשבועיים האחרונים לא ידעתי מה לענות.
 
מה הטעם לחכות לגאולה ולמשיח כשנראה ששום דובר לא קורה או עומד להשתנות? מה הטעם של כל התפילות שלי, כשעדיין מלא נושאים ישנים צפים ועולים על פני השטח, כאלה שחשבתי שמזמן, אבל מזמן, תיקנתי כבר ב-2009? מה הטעם לכתוב את כל זה, לדבר על זה, כשאני מרגישה כל כך רחוקה משמחה ואמונה בעצמי?
 
מה הטעם?
 
אתמול ניסיתי להסיח קצת את הדעת מכל השאלות הללו. החלטתי לצבוע את המטבח. טוב, אני גועל נפש בכל דבר ותחום כרגע, אבל אפילו ילד בן חמש יכול לצבוע קיר… אחרי חצי קיר, פרצתי בבכי ובעלי הגיע לבדוק מה קורה.
 
"אני אפילו לא מסוגלת יותר לצבוע קיר?" ייבבתי. "אני חסרת תועלת! אני לא יכולה לעשות שום דבר, אני ממש בזבוז מקום בעולם!"…
 
בעלי חשב לרגע, ואמר שאני אולי לא יכולה לצבוע את הקיר כי זה לא מה שאלוקים רוצה ממני עכשיו. הוא היחיד שמחליט מי עושה מה ומתי. הוא ברא אותי כפי שברא אותי, ואני צריכה להיות שמחה בזה.
 
שמחה להיות אני?
 
שמחה להיות אני, כשאני יושבת לבד כשכבדות רוחנית היא מנת חלקי? שמחה להיות אני, כשאני מרגישה שאת רוב היום העברתי בכישלון ואומללות, ולא מנעתי ממצבי הרוח שלי לבשל ארוחה טובה, או שתהיה לי סבלנות לבנות? שמחה להיות אני, כשאני בת 38 ועדיין לא יודעת למה 'אני' בכלל?
 
כן.
 
כי מי שאני ואיך שאני, כך אלוקים ברא אותי. היכן שאני 'תקועה' – ואני מרגישה כל כך תקועה בכל כך הרבה דרכים כרגע – כך אלוקים החליט שיהיה. לא משנה כמה נמוך אני מרגישה, ולאיזה מקום נמוך אני מגיעה, זה רק כדי שאפנה מבט באותה נקודה חשוכה ואראה את אלוקים לידי, ממש לצידי.
 
זה כלל רוחני שאתה צריך 'לרדת' לפני שאתה 'עולה'. עכשיו אני למטה. מאוד למטה. אבל אמשיך לדבר עם אלוקים כל יום, אפילו אם זה מאבק על כל מילה ומילה, וגם אם אני מרגישה מאוד רחוקה ממנו, כי אני יודעת שלמרות כל המאבקים וההתמודדויות, למרות כל הספקות, אלוקים שמח בי כשאני אני.
 
ויום אחד, גם אני אשמח.