שני קולות

באותו בוקר החלטתי שזהו. כבר
לא אתן לקול הערמומי הזה שהפיל
אותי במשך שנים להמשיך לעשות
לי את זה. עכשיו, זירת הקרב
משתנה. מלחמה בשני קולות.
 
 
בהרצאות האחרונות שלו, ד"ר זאב בלן מרבה לדבר על כל ההחלטות שהיצר הרע מונע מאיתנו, בתת המודע שלנו, עד לנקודה בה אין לנו מושג מה הוא באמת זומם.
 
מה שאנחנו כן יודעים הוא, שבמודע אנחנו מחליטים (בנחישות) – שזהו, אין יותר עוגת שוקולד בתפריט היומי, אבל בפועל אנחנו כבר אוכלים את החתיכה השלישית ומרגישים איום ונורא עם עצמנו.
 
למה ואיך זה קורה?
 
פשוט. בלי התבודדות (התפילה האישית) אנחנו לא יודעים מה 'הקול הרע' שלנו אומר לנו לעשות – כל הזמן – לכן קשה מאוד להשיב מלחמה. אבל ברגע שאנו מתחילים לדבר עם אלוקים על בסיס יומי, במשך שעה, אנחנו מתחילים להאיר קצת את 'הדיאלוג הפנימי' – וכאן מתחילה המלחמה. אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו היצורים הכי קדושים שיש על שתי רגליים, צדיקים כאלה, הכי מוסריים שהלכו כאן עלי אדמות – אבל ועד שאנו מתחילים להריץ כל מחשבה דיבור ומעשה לטיפולו המסור של אלוקים, אנחנו לא מבינים עד כמה המצב לא טוב, או כמה עבודה מחכה לנו.
 
בספרו – בשדי יער – הרב שלום ארוש כותב, כי אדם שלא מתבודד כל יום במשך שעה אך טוען שהוא עושה חשבון נפש, חוץ מלהוליך את עצמו שולל הוא בעצם לא עושה שום דבר. קריאת ההתעוררות תהדהד לו באוזניים חזק מאוד, והיא תקרה בנקודה כלשהי במהלך חייו.
 
זה לא סוד שבורא עולם לא בירך אותי עם עוד ילדים כבר עשר שנים, פרט לשתי הבנות המתוקות שהוא נתן לי. תודה לא-ל, הן משמחות אותי עד הגג. וכן, אף אחת מהן לא באה בקלות.
 
על נושא הפוריות שלי כבר כתבתי לכם, אולם אחד הדברים שתמיד חשבתי היה, לפחות עד לא מזמן, שאני כן רוצה עוד ילדים. הייתי נואשת. כל כך רוצה עוד ילדים! (האומנם?…) שלחתי את בעלי לרבי נחמן מברסלב בראש השנה בפעם הראשונה בחייו, רק כדי שיהיו לנו עוד ילדים… עשיתי שש שעות התבודדות כמה פעמים (לפני ארבע שנים…) כדי שהיו לנו עוד ילדים… נהרות של דמעות שטפו לי את הפנים על שאין לי עוד ילדים (כנראה שריחמתי על עצמי…) הלכתי להרבה קברות צדיקים וביקשתי מהצדיקים שיהיו מליצי יושר בשבילי ויברכו אותי בעוד ילדים…
 
אבל לפני שנתיים פלוס, הפסקתי עם כל ההשתדלויות הרוחניות לעוד ילדים מהרבה סיבות. אחת מהן היא השלום שעשיתי עם עצמי בכל הקשור לעניין הכואב והרגיש הזה – שתי בנות מקסימות זה נפלא וטוב. נכון, זאת לא משפחה גדולה, אני לא יכולה להתחרות עם החברות שלי או עם השכנים, אבל גם מעט זה טוב (כמו שרבי נחמן אומר). במקביל, התחלתי ללמוד את ספרו של הרב שלום ארוש – חינוך באהבה, והבנתי שיש לי הרבה מה לשפר ולתקן בתור אמא, כך שיש לי מספיק עבודה עם השתיים האלה, בלי להוסיף עוד.
 
וגם, אני מניחה שחלק ממני כבר הגיע למצב של "ייאוש שמח" (ייאוש לכל דבר) בו היה לי קל יותר לשמוח בחלקי, מאשר להתפלל שהחלק הזה יעבור כמה שינויים. אבל כמובן, תמיד חשבתי שאני בעצמי רוצה עוד ילדים…
 
עד לאותו בוקר.
 
באותו בוקר חוויתי עוד 'קרב קרביים' מפלצתי, בו ערימת רגשות ורעיונות חבויים משנים קודמו עשו פשיטה על פני השטח והחלו לחבוט בי קשות. את התחושה הזו כבר חוויתי שנים על גבי שנים, זה לא חדש. אבל מה שחדש עכשיו הוא, שהיום אני כבר שומעת את הקולות הפנימיים זה לצד זה.
 
צד אחד, הקול הטוב, היה נשמע כמו הרב שלום ארוש והרב ברוידא, שאומרים לי שאלוקים רוצה לתת לי עוד ילדים, ושבקרוב מאוד, בעזרת השם, נתבשר בבשורות טובות. והצד השני, הקול הרע, משמיע לי בלופ דברים כמו אלה ששמעתי בילדותי: 'את לא ראויה לזה בגלל שאת לא אחראית ואת לא יודעת לשמור על זה!', 'את כל כך אנוכית, את חושבת רק על עצמך!', 'את אפילו לא יכולה לטפל באוגר קטן ומסכן!'… (כשהייתי בת שמונה היה לי אוגר, אבל הוא מת מרעב והזנחה. הרגשתי אשמה ו'רעה' בגלל זה במשך שנים…)
 
אז מה זה קשור עכשיו לעובדה של להביא עוד ילדים לעולם? שאלה נפלאה! כשהקשבתי יותר ברצינות לשיחה הפנימית הזו באותו בוקר, הבנתי שהקול השלילי צורח בתוכי 24/7 במשך עשורים שאני 'אנוכית', 'עצלנית', 'לא ראויה', 'רעה'. וכך זה פחות או יותר נשמע: 
 
המודע: "אני מאוד רוצה עוד ילדים!"
 
תת המודע: "את לא ראויה להם. תראי מה עשית לאוגר שלך, את לא מספיק טובה. אלוקים ייקח אותם ממך כי את כזו אנוכית, רעה, אמא מפלצת. אין בכלל על מה לדבר…"
 
האמת, אותה הבנתי באותו בוקר, כי ברור לי שאני לא ראויה לילדים או לעוד ילדים! אלא שבורא עולם נתן לי אותם בכל מקרה, מתנת חינם, שתיים. וזה בלי שום תנאים ודרישות. אני לא צריכה לדאוג בכלל. כי כמו שהוא נתן לי את שתי המתנות שיש לי בבית, הוא בהחלט יכול לתת לי עוד – את השלישית, הרביעית ואפילו יותר, כי הוא אוהב אותי מאוד, והוא כזה טוב, מלא רחמים וחסדים טובים שהוא משפיע עלי.
 
הרב שלום ארוש מלמד אותי (ואתכם) כמה דברים חשובים: השם רוצה לתת לך! תתפללי על זה! תכיני כלים להחזיק את השפע והברכה הזו והוא ייתן לך אותה הכי מהר שאפשר!
 
אבל העניין הוא שעדיין לא הכנתי את הכלי הזה. או כשניסיתי להכין אחד כזה תת המודע שלי דאג לחורר אותו מכל הכיוונים, אפילו בלי שאדע שהוא עושה את זה. הפסיכולוגיה מכנה את התהליך הזה כיצר הרס עצמי, דבר שהרבה אנשים סובלים ממנו, במיוחד אם הם גדלים בסביבה שמשדרת אנרגיות שליליות.
 
אבל באותו בוקר, החלטתי שזהו. כבר לא אתן לקול הערמומי הזה שהפיל אותי במשך שנים להמשיך לעשות לי את זה. עכשיו, זירת הקרב משתנה – מהקרביים לתפילה: 'אלוקים! בבקשה תעזור לי להשתיק את הקולות הרעים והנוראים האלה אחת ולתמיד! בבקשה תעזור לי להתחיל להרגיש טוב עם עצמי, להבין ולהפנים, וכמובן להרגיש, כמה אתה אוהב אותי באמת! בבקשה תעזור לי להפוך את הדף ולא לקרוא ולשמוע יותר חוות דעת רעות ומכאיבות, כמו אלה שקיבלתי במשך שנים!'
 
הדברים שהורים אומרים לילדים שלהם, לטוב או לרע, בעלי השפעה והשלכות עמוקות עליהם. אם אומרים לילד כל הזמן שהוא ילד טוב, שהוא יקר ומוערך, וגם אם האוגר שלו מת זה לא עונש או 'הוכחה' לכך שהוא רע אלא שיעור מאלף בחיים – הילד הזה יגדל עם ביטחון עצמי עצום, עם דימוי עצמי גבוה, שמחה פנימית וכוח לתת ולהעניק לאחרים, לאהוב ולבנות את העולם.
 
אבל אם מאשימים כל הזמן את הילדים בטעויות שהם עושים (ועל הדרך גם בטעויות של אחרים…), אם תמיד אומרים להם שהם 'אנוכיים' ו'עצלנים' ו'רעים' וכאלה שכל הזמן רק עושים צרות ומי יודע מה עוד – אתם יודעים מה יהיה המאבק הכי גדול שלהם? לקום מהמיטה בבוקר. כן, ממש כך. הם יאבקו שנים להאמין שבורא עולם, או כל אחד אחר, אוהב אותם. הם יאבקו בשדים פנימיים ענקים, וכל יום ירגיש להם כמו קרב של חיים ומוות. כי באמת, זה מה שזה.
 
בגלל שאותו 'קול רע' ניסה להרוג אותי במשך שנים, זה הרס לי את הסיכויים לזכות בעוד ילדים, הוא גרם לי ליפול לדיכאון, הוא עמד מאחורי הרבה עניינים משמעותיים כדי להרע לי. אבל לא עוד. עכשיו כשאני מעליו, עכשיו שהוא חייב לצאת החוצה לשטח הפתוח, ארדוף אותו ללא רחם, במיוחד עם מה שהרב שלום ארוש לימד אותי: אני אדם טוב! השם רוצה לתת לי! הדברים יכולים להשתנות ולהשתפר! אני לא צריכה בכלל להקשיב לדעות או מחשבות רעות! אני יכולה לבחור בשמחה! אני יכולה לבחור בקדושה! יש לי את הגיבוי של רבי נחמן מברסלב!
 
ואם הקול הרע והמרושע הזה לא אוהב את מה שאני אומרת לו, הוא יכול לארוז וללכת.