תודה שאני כאן

את ה'היי' הראשון שלי חוויתי בגיל 12, אז התחלתי להשתמש בסמים.
 
טוב, ככה זה שהאנשים המשמשים לך דוגמה הם סוחרי הסמים מהרחוב, שהיו האנשים היחידים שהכרתי. היה להם תמיד מלא מזומנים ואספקת סמים בהישג יד. אבל יותר מכל, היה להם "כוח".
 
צריכת הסמים עדיין לא הייתה אובססיבית כך שלא הייתי צריך 'להאכיל' את ההתמכרות שלי. וכשאתה לא נמצא בשלב הזה, אז אתה חווה את הימים 'הכי טובים', זמן שכלפי חוץ נראה כמו חיים. מסיבות פרועות וחברים היו חלק מהם, דבר שבהמשך לא יהיה חלק מחיי לתקופה ארוכה. אבל למה להקדים את המאוחר?
 
מאמרים נוספים בנושא:
בלי  לדעת
מרדכי  שוורץ
במקום הכי נמוך
 
לסמים ההורים החליטו לעשות סוף כששלחו אותי לכל מיני מרכזי גמילה שלא ממש הועילו. אפילו שלחו אותי לישראל לתקופה קצרה, אבל שם נתפסתי עם כמות של סמים אותם מכרתי לחברים שהכרתי. זאת הייתה תקופה בלי שום תוכנית, מלאה בכעס ועם הרבה רצון לחזור הביתה, לארצות הברית. ולא הרבה לפני החזרה הביתה, דאגתי לשבור כמה חלונות כאות מחאה, אני מניח.
 
לבית לא חזרתי, אבל לרחוב כן. ושם ברחוב, ההתמכרות החלה לתפוס תאוצה והפכה למשהו מפלצתי. מריחואנה, קוקאין, קראק ואפילו מתאמפטמין – סם ממריץ ממכר, היו חלק מהתפריט היומי שלי. ה'ממריץ' נתן לי תחושה של בלתי מנוצח, ש'אף אחד לא יכול עלי' ובטח לא מסוגל לפגוע בי. האנרגיות שלי הגיעו ליכולות קיצוניות, לא הייתי צריך לישון או לאכול, ואם כן אז מעט מאוד. הפכתי לאדם שאי אפשר לעצור אותו.
 
אבל עכשיו, כשאתה ברחוב, אתה צריך לממן את עצמך, מקום לשים את הראש מדי פעם ולהישמר מהקור, וכמובן, מקום שאף אחד לא יגנוב לך את אספקת הסמים שלך.
 
החיים שלי הפכו למלחמה אחת גדולה בין כל מי שעמד בדרך שלי מול הרצון שלי לקחת את מה שאני רוצה. הסם הממריץ, עם כל האנרגיות וכוחות 'העל' שמרגישים איתו, גורם גם להזיות איומות עם תחושה של פראנויה. זה היה בסדר מבחינתי, אפילו מוצדק עם כל הטיעונים האפשריים, שלגנוב ולשדוד מהעולם שם בחוץ זה הדבר הכי טוב לעשות, כי העולם הזה רק רוצה להרוג אותי. הייתי גונב גם כשבכיס שלי היו מלא מזומנים רק כדי להרגיש 'כוח' ו'עוצמה', להרגיש שאני קיים.
 
ואז קניתי אקדח.
 
כשהאקדח צמוד אלי הגעתי לחניות שם בדקתי את הרכבים אחד אחד, מי השאיר את המפתחות ברכב (בארצות הברית אנשים עושים את זה). זה היה קל. נכנסתי לרכב ונסעתי משם. תמיד נהגתי על רכבים גנובים. נכנסתי לחנויות ובתים כשהאקדח שלוף ולקחתי מכל הבא ליד ומשם הלכתי למשכן את השלל תמורת כסף.
 
זה היה שלב בו זכיתי למוניטין 'מכובד' ברחוב. רציתי שכולם, כולל כולם, יפחדו ממני וידעו שאם הם רק יחשבו להתעסק איתי הסוף שלהם לא יהיה נעים בכלל. אבל הכי מצחיק או שלא, מי שהפילה אותי והעזה 'להתעסק' איתי הייתה לא אחרת… מהחברה שלי.
 
יום אחד זה קרה. המשטרה הגיעה ואני קפצתי מהחלון וברחתי. השוטרים פתחו במרדף רגלי אחרי. קפצתי מעל גדר אבל הנחיתה הייתה ממש לא רכה – נפלתי על הראש ושברתי את הצוואר. השוטרים תפסו אותי ואזקו אותי בו במקום. כשהשתחררתי חזרתי שוב… נכון, לרחוב. לגניבות והשודים. מה כבר חיכה לי בחוץ? איזה חיים הכרתי חוץ מאלה?!
 
דבר אחד לא הפריע לי בחיים האפלים האלה, אפילו העדפתי להתעלם ממנו – הצוואר המקובע שלי…
 
כי גם צוואר שבור ומקובע לא עמד מול הפיתוי של לפרוץ לבית לאור היום. מבלי להבין איך, פתאום מצאתי את עצמי מול שישה שוטרים שפתחו במרדף אחרי. שישה שוטרים עם נשקים שלופים זה לא הולך ברגל. הם הקיפו אותי. ומכיוון שחשבו שיש לי אקדח, הצוואר השבור עם הקיבוע ממש לא עשה עליהם רושם, והם קפצו עלי, זרקו אותי על האדמה הקפואה וכיוונו שישה אקדחים לפנים שלי.
 
לא יודע איך, אבל באותם רגעים עברה בי המחשבה שאלוקים פשוט עושה איתי את החסד הכי גדול שאפשר, ופשוט מציל לי את החיים. המעצר מבחינתי היה הקלה, מעין שחרור ולא יודע ממה. חזרתי לכלא אבל עם הרגשת תודה שאני חי.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
אל תישארו לבד
במאורת  הסמים
העוצמה שבנקודת השפל
 
באותו יום של המרדף שהוביל לכלא, השאלתי את האקדח לחבר שלי. אתם מבינים מה זה אומר? שאם האקדח היה עלי בטוח הייתי משתמש בו, לפחות מנסה. לא הייתי נכנע בלי להילחם. וכששוטרים רואים אקדח מול הפנים שלהם, שמהווה כמובן סכנה, הם פשוט יורים. אני מניח שזה היה אמור להיות הסוף שלי.
 
אבל זה לא היה הסוף של הסרט שלי. במקום לסיים את החיים אני התחלתי אותם. הובלתי למקום 'בטוח', המקום היחיד בו הייתי מפוכח וצלול – התא שלי.
 
איכשהו הגיעו אלי ספרי חיזוק ואמונה, וביניהם ספריו המדהימים של הרב שלום ארוש. דרך הספרים האלה למדתי שאני הילד של אלוקים ושאני צריך לפתח איתו קשר, לדבר איתו כל יום (אני משתדל).
 
לא יודע, אבל דווקא בכלא אני לא מפסיק לומר תודה, עם צוואר שבור שמחלים לאט לאט, נמצא בבידוד (מטעמי בטיחות, כדי שלא אמצא את עצמי נלחם באי מי  מהאסירים, דבר שיגרום להחמרת המצב הפיזי שלי). הראש שלי הרבה יותר נקי וצלול, אני רגוע, ואני יודע בוודאות מה יקרה איתי אם אשתחרר, נניח, היום.
 
אבא יקר שבשמים, תרחם על הילדים שלך, גם על אלה שנמצאים בבתי הסוהר, תחזיר אותם לדרך הישרה, תן להם אמונה, הדרך אותם אל נתיב האמת האחת והיחידה שלך, הגן עליהם, ובבקשה אבא, תחזיק אותי חזק כי אני כבר מוכן לצאת מכאן.
 
אוהב אותך, הבן שלך דניאל.
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט העוסק בתחום למעלה מ-32 שנים, מטפל ומאמן בעזרת האמונה (אמונה קואצ'ינג) ועל פי משנתו של רבי נחמן מברסלב.