תסתכל, תראה טוב

כולם רוצים לראות טוב. ולראות טוב זה לא רק מה שנקרא 'שש-על-שש', אלא עם זווית ראיה נכונה וחיובית על החיים. להימנע מלענות ולייסר את עצמנו. כן, אנחנו חייבים את זה לעצמנו – לזכור תמיד שכל מחשבה, דיבור ומעשה שלנו – הכל בהשגחה פרטית אלוקית עלינו.
 
רבי נחמן מברסלב מסביר (ליקוטי מוהר"ן ח"א, נ"ד) שכל דבר שקורה בחייו של האדם – זה מסר מבורא עולם כדי לעזור לו להגיע לתכלית, ליעד האמיתי שלו בעולם הזה. וזה אומר של"אני" אין כאן שום תפקיד. כאשר אדם מחפש את המסרים של השם בכל דבר ומצב בחייו, הוא יכול להבין מה השם רוצה ממנו. ולהבין שהכל, אבל הכל, לטובה. בדרך זו הוא לא הופך את עצמו לשק חבטות בגלל כל מה שלא הולך לו, בגלל כל מה שנראה לו שהוא אשם בו… הוא מקבל זווית ראיה חיובית ונכונה על החיים ועל עצמו.
 
ברגע שאדם מבין שאפילו את המחשבות שלו הבורא נותן לו, הוא נעשה מודע יותר לעולם סביבו. הוא מבין שהכל הוא מסר שמימי לעורר ולהמריץ את הרצון שלו לתקן את עצמו ולהתקרב אל הבורא.
 
המטרה העיקרית של הבריאה היא לאפשר לנו לממש את חופש הבחירה שהקב"ה נטע בכל אחד מאיתנו. בכל רגע בחייו אדם צריך להחליט ולבחור. הוא יכול לבחור זווית ראיה אופטימית או זווית ראיה פסימית. הוא יכול לדון את עצמו ואת זולתו לכף זכות, או להעביר ביקורת מבוקר ועד לילה. הוא יכול להתמקד באחמדיניג'אד ובאיומים שלו עלינו, כולל באיום של מלחמה מלחיצה ומפחידה, או שהוא יכול לחשוב איך להפיץ את האמונה, שהיא תרופת-נגד לחששות ופחדים, לקרוביו ולחבריו בארץ ובחו"ל.
 
בכל רגע אדם יכול לבחור בין טוב ורע, כלומר בין האמונה – היצר הטוב, או בנטייה לדיכאון או באגואיזם של היצר הרע, מי שאחראי להתמקדות ב"אני" ולא בבורא עולם. אדם שבוחר להתמקד בקב"ה תמיד יהיה שמח. כך הוא מונע את עצמו מליפול למלכודות הסבל והייסורים העצמיים, מלהיות שק החבטות של עצמו ולקונן שוב ושוב על העבר. ההתמקדות בעקרונות של היצר הרע – כש"אני" קודם לכל, ו"אני בשליטה" וכדומה, גורמת לאדם סבל נוראי של טלטולים נפשיים ומצבי רוח משתנים, תלוי אם הוא מצליח או לא לעשות משהו או להשיג את המטרה אליה כוסף (כמובן, על פי מה שהוא מגדיר הצלחה וכישלון).
 
אדם שהוא עבד ליצר הרע שלו, לעולם לא יהיה שבע-רצון מעצמו. מי שעושה את הבחירה הנכונה ומתמקד רק בבורא עולם, מבין שהשם יתברך הוא זה שמחליט מה תהיה התוצאה הסופית של כל דבר שאנו עושים, של כל מצב, לכן גם יהיה תמיד שמח.
 
למשל. נניח שאדם חושב מחשבות לא ראויות. הבחירה הנכונה היא להאמין שהמחשבות הללו הן מסר מהשם, לדרבן אותו לעשות תשובה ולתקן את עצמו. מזווית ראיה שכזו, מחשבות אלה משרתות מטרה חיובית. אבל, אם אדם מייחס את המחשבות הללו לעצמו ואומר 'מה לא בסדר אצלי? בדיוק כשחשבתי שאני מטפס בסולם הרוחניות שלי, מחשבות איומות כאלה תופסות לי את המוח?…' זה מפיל אותו לתוך השליליות. זאת התחבולה הכי מוכרת של היצר הרע להרוס את האדם, ממש כך, לגרום לו להפוך לשק אגרוף של עצמו, לנטרל לו את כל כלי הנשק – בעיקר את כלי הנשק העיקרי שלו – התפילה, להרגיש לא טוב עם עצמו, להפוך אותו ליצור מוגבל ממש. ואתם יודעים מה, יש יותר גרוע מזה – לנתק אותו ממקור חיותו, מבורא עולם!
 
דבר נוסף שחשוב לדעת על זווית ראיה חיובית הוא – שצריך לשמוח בכל מה שאנחנו עושים, בעיקר במצוות שאנו מקיימים. לפעמים אנחנו עושים דברים בלי הברק והחיוניות שצריכים ללוות אותם, חושבים לעצמנו ש'מה עושים עניין כזה גדול מאיזו ברכה לפני/אחרי האוכל, או ממטבע ששמים באיזו קופת צדקה?'… אבל המצוות הכביכול קטנות האלה הן מצוות אדירות ועצומות, כאלה שעושות רושם גדול בעולמות עליונים. רק תארו לעצמכם את השכר של הנחת תפילין או הדלקת נרות שבת. וכמו שהתם (מסיפור המעשייה של רבי נחמן – מעשה מחכם ותם) היה שמח מהנעל המשולשת שהכין, גם אנחנו צריכים לשמוח בכל מה שאנו עושים, גם אם זה נראה או יוצא 'משולש'.
 
כשאדם לא שמח, זו האינדיקציה הכי טובה לכך שמידת הגאווה מפעפעת בתוכו. אז מה אנחנו צריכים לעשות כדי להיות ולהרגיש טוב יותר? נכון לרגע זה ממש, לשמוח בכל מה שיש לנו, בכל מה שהשגנו עד עכשיו, ולדעת שזה מה שהשם רוצה.
 
כאשר המודעות הרוחנית של רצון השם מחלישה, ואפילו מבטלת, את הסיבוכים שנעשים לנו בראש, בגלל החיפוש אחר ההיגיון והדבקות באגואיזם שבנו – נהיה באמת אנשים שמחים. נצליח לשמוח מכל מצווה הכי קטנה שנקיים, מכל מעשה, ומכל מטבע שנשים בקופת הצדקה. כי המתיקות הכי גדולה שיש בפשיטות, שרבי נחמן מדבר עליה כל כך הרבה ומבקש מאיתנו לחיות אותה, היא לדעת שהכל – עבר, הווה ועתיד – הכל ניתן לנו במדויק על פי רצון השם. לכן, לא צריך לפחד ולדאוג בכלל, גם לא לייסר את עצמנו.