אלוקים, נראה אותך מוציא אותי מפה

"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו
של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!"
אומרים חז"ל. ואייל, מי שהסתבך עם
המאפיה היפנית – היאקוזה, חש על
צווארו כמה המשפט הזה נכון… 

השבוע, לוח השנה היהודי מורה לנו על הגעתנו ליעד מעניין מאוד במעגל השנה היהודי – פסח שני, שמאחוריו עומד עיקרון רוחני עצום שיכול לנחם ולסייע לכל אחד מאיתנו גם היום: אף פעם לא מאוחר לתקן את מעשינו ולבחור בטוב! בעבור אותם טמאים במדבר (הטומאה אינה רק פיזית, אלא גם רוחנית) ובעבור אותם רחוקים מהמקדש (גם המרחק אינו רק פיזי אלא נפשי) – המצווה החדשה שהוסיף הקב"ה, בעקבות פנייתם של אותם אנשים שטענו – "למה נגרע?!", הפיחה בהם רוח חיים חדשה ותקווה שגם להם יש סיכוי להצליח להתחדש, להתקדש ולהשתנות לטובה.
 
בהקשר הזה ידוע הסיפור החסידי על רבי ישראל סלנטר, שהיה מגדולי ישראל ומקים תנועת המוסר, שהתהלך באחד הימים בשעת לילה מאוחרת בעיר וילנה המושלגת כשנעליו קרועות. לפתע הבחין באור קטן ומהבהב מתוך חנותו של הסנדלר. הוא נכנס לחנות ושאל האם יוכל לתקן את נעליו. הסנדלר ענה לו ש"כל עוד הנר דולק אפשר לתקן". רבי ישראל נרעד מהתשובה עד עמקי נשמתו וראה בדבריו של הסנדלר רעיון עמוק ונפלא! הנר מסמל את הנשמה ("נר השם נשמת אדם"), ולכן כל עוד אנו חיים אף פעם לא מאוחר לתקן את מעשינו, לבקש סליחה ממי שצריך, להתחייב להשתפר, להתחיל מחדש, ולמעשה, לבחור איך ייראו חיינו מעתה ואילך.
 
הדוגמא הטובה ביותר שעולה בראשי לרעיון זה הוא כמובן סיפור חייו של גדול התנאים – רבי עקיבא. עד גיל ארבעים, כידוע, היה רבי עקיבא רחוק מתורה, והסתייגותו מתלמידי חכמים (רבנים) הייתה כה גדולה עד שאמר: "מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (מסכת פסחים מ"ט). כששאלו אותו מדוע רוצה לנשוך כחמור ולא ככלב ענה, שנשיכת חמור לא רק פוצעת אלא גם שוברת את העצמות. למרות הגישה הזו, הוא התחיל בגיל יחסית מבוגר (בהיותו בן 40 בעידודה של רחל אשתו) את דרכו הרוחנית והתורנית, עד שכעבור מספר שנים של תשובה, חרטה ולימוד במסירות נפש, הפך אותו בור ועם הארץ לאחד מגדולי ישראל בכל הזמנים, לרבם של תנאים עצומים וגדולים כמו: רבי שמעון בר יוחאי (שיום ההילולא שלו ביום ל"ג בעומר שיחול השבוע במירון) רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בן חלפתא ורבי אלעזר בן שמוע.
 
כל עוד הנר דולק אפשר לתקן…
 
היהדות טוענת, כי לכל מעשה ועבירה יש תשובה. אסור לעולם להתייאש ולומר שאין לנו תקנה, או יכולת וזכות לתקן דרכינו. טעות עוד יותר גדולה לומר ש"ממילא עשינו כבר כל כך הרבה רע, אז מה זה משנה אם נמשיך להוסיף עוד רע ושלילי?"… אלא שכאן נכנסת משמעות המשפט "לב שבור הוא לב שלם" במלוא העוצמה, ואומרת לנו בקול גדול: דווקא מי שמרגיש צער על מעשיו הרעים הוא זה שזוכה לתחושת השלמות וההשלמה. מתוך הצער והחרטה צומח כוח חדש ועוצמתי של התחדשות. זו הסיבה שאין טעם לבכות על חלב שנשפך, כי לקב"ה יש אספקה אינסופית של חלב שניתן לשאוב ממנה בכל זמן שהוא, כמובן כל עוד אנו חווים צמא אמיתי וכנה, ומבטאים את תחושתנו זו בפניו.
 
"אין שום ייאוש בעולם!" אומר לנו רבי נחמן מברסלב. אם רק נתעקש, נכסוף ונרצה באמת – ימצא עבורנו השביל אל הדרך העולה. הקב"ה בוחן כליות ולב, הוא מסתכל על מה שקורה בתוכנו עמוק עמוק בפנים, ואת הלב הוא רוצה, כי הלב זה העיקר. גם אם בחוץ עדיין לא רואים כלום, גם אם נדמה לנו ולעולם שאנחנו רחוקים וחסרי תקנה – הוא יודע את האמת. הוא יודע שאנחנו בעצם כולנו מתוקים מדבש!
 
אלוקים, נראה אותך מוציא אותי מפה!
 
שערי תשובה לעולם אינם סגורים. גם הרשע הגדול ביותר יכול לשוב אל בוראו ולקבל מחילה שלמה, אפילו רגע אחד לפני הסוף, לעשות התחלה חדשה ולעלות בדרך העולה, כפי שהסיפור הבא, שהתפרסם בספרו הנפלא של עודד מזרחי – עין רואה, ממחיש:
 
הרב יהודה יוספי מקיים שיעור קבוע בפרשת השבוע מדי יום חמישי, שיעור הנערך בבית הכנסת של קהילת עולי משהד הפרסית, מאחורי בית הכנסת הגדול בבני ברק.

אורן, אחד המשתתפים הקבועים בשיעור, ניסה לשכנע את אייל, אחד מחבריו שאינם שומרי מצוות, שיגיע לשיעור. הוא הבטיח שמדובר בשיעור רציני ומעמיק, ולא באיזו הטפה דתית עיוורת. בסופו של דבר התרצה אייל והסכים להגיע.
 
תחילה עסק השיעור בפרשת השבוע. הרב דיבר על המדרש מהגמרא המספר כי פרעה לכד את משה לאחר שהרג את המצרי ורצה להוציאו להורג. אז נעשה למשה נס וכאשר הונפה החרב על צווארו הוא הפך לשיש, וכך לבסוף הצליח משה להימלט מארמון פרעה. הרב יוספי סיים בהתלהבות עצומה את מסקנת המדרש: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!"
 
אייל שמע את המדרש ואת מסקנתו והחל לגחך בקול רם: "האם באתי לכאן כדי לשמוע סיפורי אגדות על צוואר שהפך לשיש?! מה הקשקוש הזה על חרב חדה?! האם זה מה שיש לדתיים למכור?!"
 
הוא יצא בעזות מופגנת, ואפילו הרב הבחין בכך. אורן הצטער על כך שהשיעור נפתח במדרש כה מופלא, שגרם לאייל לברוח מהשיעור בטרם ישמיע הרב דברי הסבר והתחזקות.
 
השיעור השבועי המשיך להתנהל כסדרו. לאחר שנתיים הבחין הרב יוספי בסיום השיעור בבחור חמד עם זקנקן. הצעיר ניגש לרב ושאל במבוכה: "האם הרב זוכר אותי?"
 
הרב ניסה להיזכר. "לא כל כך למען האמת…"
 
"אני אייל, הבחור שצחק בשיעור שלך לפני שנתיים".
 
"אה, כן… מה עבר עליך מאז? איפה התגלגלת?"
 
ואז סיפר לו אייל שהוא נסע למזרח הרחוק ולאחר תקופת מה הגיע ליפן ונכנס לעסקים מפוקפקים עם המאפיה היפנית, היאקוזה.
 
בשלב מסוים הערים על ראשי היאקוזה והם חשפו את תרמיתו. מיד ערכו לו בית דין שדה ופסקו שיש להוציאו להורג בחרב סמוראים.
 
כמובן שלא ניתן לתאר במילים את החרדה שהייתה מנת חלקו ממתן פסק הדין ועד למועד ביצועו. ביום המיועד השכיבו את אייל על השולחן המיוחד להוצאה להורג. גופו היה כפות וראשו היה עקוד ומוכן לכריתה באבחת חרב אחת. לפתע נזכר בשיעור התורה שבו השתתף לפני שנתיים ובדבריו של הרב: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!"
 
אייל, שעמד שנייה אחת לפני מותו מחרב יפנית חדה, גלגל את עיניו למרום וזעק: "ריבונו של עולם. בוא נראה אותך מוציא אותי מפה! נראה אם יש אמת בדברים שלך…"
 
היפני נעץ בו את עיניו הצרות והניף את החרב… אייל עצם את עיניו…
 
זהו זה, הגיע הסוף – – –
 
לפתע שמע קול נשי דק בוקע מפאתי החדר. הוא פקח את עיניו המבועתות והבחין באישה יפנית שנכנסה לחדר והחלה לצעוק: "מה קרה לכם, מה פתאום אתם מוציאים אותו להורג?! הרי הבחור הישראלי הזה הציל את חיי ואת חיי ילדיי!"
 
לאחר כמה רגעים התברר שזו אשתו של ראש היאקוזה, שבפקודתו נערכה ההוצאה להורג. הבעל ניסה לברר על מה אשתו מדברת, והיא הזכירה לו שלפני חמש שנים התרחשה רעידת אדמה גדולה בעירם, והישראלי הזה הציל בחירוף נפש את חייה וחיי ילדיה. אייל הביט בה בזווית עינו, כשראשו עדיין עקוד ולא האמין למשמע אוזניו.
 
ראש המאפיה התייעץ עם אנשיו והוחלט שלפי חוקי היאקוזה יש להכיר טובה למי שהציל אחד מאנשיהם ולחלץ את נפשו בתמורה.
 
לאחר שניצל בדרך כה בלתי צפויה, ניסה אייל להבין איך הגיעה האישה הזאת ברגע האחרון, ועל איזו רעידת אדמה היא שחה, הרי היא מדברת על הצלה שהתרחשה לפני חמש שנים ואילו הוא נמצא במזרח הרחוק פחות משנתיים…
 
הוא סיפר על המקרה לידיד שניסה לתרץ זאת בכך שכפי הנראה ישראלי אחר הציל את אשת ראש המאפיה וילדיה, אבל בעיני היפנים כל הישראלים נראים אותו דבר…
 
הרב יוספי התפעם מהסיפור, ואייל סיים את דבריו באומרו: "איך שלא יהיה, חיי ניתנו לי במתנה בזכות המדרש המופלא על החרב החדה. לאחר המקרה החלטתי לחזור מיד לישראל, ואחרי שהגעתי, הדרך חזרה לשיעור השבועי שלך הייתה קצרה".