אשמים, זה שם המשחק

אנשים אוהבים לשחק במשחק
הזה – להיות אשמים. אבל כל אצבע
מאשימה היא השקר הכי גדול. כי אף
אחד לא מבקש ממך להצליח, אלא
רק שתנסה. זה עובד!
 
 
כל כך צריך לשמור על מה שאנחנו מוצאים מהפה, לתת את דעתנו על המילים שאנו משחררים לחלל האוויר. עד כדי כך, אומר לנו רבי נחמן מברסלב, שלא נוציא משהו בטעות שהוא לא אמת. כי אם אמירת דבר בטעות, במיוחד כשאין בו אמת, גורמת לנזקים, שלא פעם בלתי הפיכים, תארו לכם מה קורה כשמדובר בשקר בוטה ומכוון!
 
כל דיבור שאין בו 100% אמת, הוא שקר. כל דיבור או ביטוי של כעס, גאווה, חנופה – אף הוא שקר. איך? הכעסן חושב שבורא עולם פועל שלא בצדק, חלילה, וזה כמובן שקר. הגאוותן חושב שהוא בורא עולם, וזה כמובן שקר אחד גדול. והחנפן, אומר על משהו רע טוב, ואין לך שקר יותר גדול מזה.
 
מעטים הם האנשים בחברה המודרנית שיכולים לעבור את מבחן האמת. רוב האנשים כל כך מורגלים לסטות מהאמת, עד שהם כבר לא מסוגלים להבחין יותר בין האמת לשקר. הלחץ החברתי שפועל 'נפלאות' על אנשים, עם כל הטיעונים והשכנועים שנלווים אליו – גם הוא שקר.
 
"כל כך נחמד לראות אותך, חביבתי", אומרת אישה לחברתה כשהן נפגשות, אבל בתוך ליבה היא לא יכולה לסבול אותה…
 
נכון, צריך להאיר פנים, צריך לדבר בדרך ארץ ובכבוד אחד כלפי השני, אבל למה לשקר?!?
 
פה קדוש יודע לומר רק דברים אמיתיים. אם אמת מדויקת לא יכולה לצאת לך מהפה, עדיף לנשוך את הלשון ולא לומר דבר שקר. כי "מדבר שקר תרחק"! עד לקצה, ודבוק במידת האמת. כי בלי האמת, כל מה שאדם עושה הוא רק תחפושת.
 
רבי נחמן מברסלב אומר שהאמת מביאה שובע (ספר המידות). אם כן, אדם שחווה קשיים כלכליים צריך לבדוק היכן הוא אוחז במידת האמת, היכן הוא נמצא בסולם הדבקות של האמת.
 
ורבי נחמן אומר, גם, שהשקר מזיק לעיניים (שם).
 
אה, אולי אתם שואלים את עצמכם עכשיו, 'איך זה יכול להיות?'… אבל אני מכיר מישהו שהיה משקר כל הזמן, ואין לכם מושג כמה השקר פגע לו בראייה, ממש רחמי שמים. אבל רבי נחמן מתכוון כאן למשהו עמוק יותר, בנוסף לנזק הפיזי. רבי נחמן מדבר על העובדה שאדם כזה פוגע ביכולת שלו לראות את האמת. הוא ניזוק בלראות את האמת – מידה כנגד מידה – מכיוון שהוא מסלף ומעוות את האמת, לכן הוא עצמו לא מסוגל לראות אותה, ולכן הנזק הוא גם גשמי.
 
השקר הגדול
 
אתם יודעים, יש הרבה שקרים. אבל יש שקר אחד גדול, כזה שהרבה מאוד אנשים הכניסו אותו לראש רשימת המועדפים שלהם – האשמה עצמית!
 
אבל רגע, מישהו שכח שבורא עולם הוא זה שמנהל את העולם? שהוא לבד עשה, עושה ויעשה את כל המעשים?
 
האשמה עצמית – סיבה ראשונה ללמה אנשים נופלים לזרועות הייאוש והדיכאון! הם חושבים לעצמם שהם יכלו להימנע מהמצב/בעיה אליהם נקלעו. ואז עולה הטון המוכר של 'איך עשיתי טעות מטופשת כזאת?' או 'כמה פעמים למדתי את הלכות שמירת הלשון של ה"חפץ חיים", אז למה פתחתי את הפה הגדול שלי וריכלתי?'
 
תפסיקו להאשים את עצמכם. כל מה שקרה לא היה באשמתכם. השם מכוון במדויק את הטעות 'שלכם'. לכן אם אתם מאשימים את עצמכם, אתם בעצם מסלפים את האמת!
 
כן, ממש כך.
 
כל אצבע מאשימה כלפי עצמכם היא לשווא. זה לא באשמתכם. מישהו חושב שהוא חזק יותר מבורא עולם, שהשם לא יכול למנוע מהאדם ליפול? אם כן, הרי שהוא נופל לכפירה האיומה שישנה. כי מה שקרה לך, הכל בהשגחה של בורא עולם, כמו חליפה שהחייט מכין בדיוק במידותיו של הלקוח שלו. כך היא השגחתו של השם עלינו – בול במידה.
 
אז עכשיו זה נשמע לגמרי מטורף, נכון?
 
אבל זה העיקר הראשון מתוך שלושה-עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם – "שהקדוש ברוך הוא מצוי ומשגיח"!
 
אז איך השם מאפשר לנו לחטוא? ליפול?
 
לכל דבר ישנה סיבה. הקב"ה רוצה שבנפילה, שעל ידי העבירה אותה עברנו, נתחזק במידת הענווה. כי אם לא נחטא האף שלנו יגיע לעננים.
 
בורא עולם רוצה שנעשה חשבון נפש, שנחיה את חיינו בתשובה. אם לא נחטא, לעולם לא נעשה תשובה, לעולם לא נתחרט על מעשינו. והכי חשוב, לעולם לא נצליח לצמוח ברוחניות שלנו.
 
בורא עולם רוצה שנבקש את עזרתו. הגמרא (מסכת סוכה) אומרת לנו שאלמלא הקב"ה עוזרו – לאדם, היה נופל בידו – ביד היצר הרע. ואנחנו לבד לא מסוגלים לעשות את זה, אנחנו לא יכולים לגבור על היצר הרע בלי עזרתו של השם יתברך. בורא עולם מאפשר לאדם ליפול/לחטוא כדי לעזור לו להעריך את עצמו.
 
ועוד סיבה מעניינת וחשובה למה בורא עולם מאפשר לאדם לחטוא – כאשר חסר לאדם החשק לעשות את רצון השם. ישנם כל כך הרבה סיפורים על כך שהשם הגן על הצדיקים הגדולים שלא יחטאו, מכיוון שהם כל הזמן התפללו אליו, התחננו בפניו שיעזור להם, שיגן עליהם מפני החטא. והשם החזיר להם מידה כנגד מידה. הם התפללו לא לחטוא, והוא שמר עליהם שלא יחטאו.
 
אתם יודעים מה, אם זה העניין, אז היצר הרע הוא בעצם מתנה מהשם, מכיוון שבלי האתגרים שהוא מציב לנו בחיים לעולם לא נצליח להתקדם הלאה, לגלות את הכוחות הטמונים בנו, את הפוטנציאל העצום שיש בכל אחד מאיתנו, את הערך האמיתי שלנו.
 
אז למה להתעקש ולהמשיך להאשים את עצמנו? לייסר את עצמנו? במקום זאת, כדאי לעשות משהו הרבה יותר חיובי. למשל, לחייך חיוך גדול (וזה חובה). להתבונן על עצמנו, לעשות חשבון נפש מתוך תודה והודאה, מתוך ראייה חיובית, כזו שקודם כל מגלה לנו את הנקודות הטובות שבנו. אנחנו לא מלאכים, ואת זה הקב"ה יודע היטב לכן הוא לא בא בטרוניות עם בריותיו. הוא רק מבקש מאיתנו לרצות לבקש את עזרתו, שנכניס נוכחותו לחיים שלנו. שנבקש את הקרבה שלו. וזה לא קשה. כי הוא לא מבקש מאיתנו להצליח, אם הוא ירצה הוא ייתן לנו את ההצלחה, שהרי ההצלחה מן השמים. אבל הוא כן מבקש שננסה, וכמובן, בלי להאשים את עצמנו.
 
אדם שמתעקש להאשים את עצמו הופך את הבעיה לכפולה – בגודל ובכאב. ראשית, סימפטומים של גאווה זועקים מתכונו 'אנחנו כאן', וזה אומר שהוא לא דבוק באמת. דבר שני, להאשים את עצמנו זו הצהרה – כי 'לא יכול להיות שאדם כמוני נפל!' ואיזה שקר גדול ועלוב זה… כי אדם הוא שום דבר ללא בורא עולם (נכון, זה מאוד קשה לקבל את זה אבל זו עובדה, ומי שחי את העבודה הזו בשמחה ובלי בלבולים, חי בגן עדן כבר בעולם הזה).
 
טעויות הן אור רוחני שמעיר אותנו מתרדמה רוחנית, אבל לא כדי להאשים את עצמנו. לא זו המטרה. וכאשר אדם מתעורר ונותן את דעתו על כך, הוא מקבל שמחה עצומה.
 
ואם כבר על שמחה עצומה אנחנו מדברים, אז השבוע – שהוא המשך של חודש אדר שבו צריך להרבות בשמחה, וגם ובעיקר – השבוע בו חל החג הכי מלא שמחה – פורים, הוא הזדמנות אדירה, קרש קפיצה לזכות בכמות לא רגילה של שמחה פשוטה ומתוקה. תעניקו לעצמכם משלוח מנות מיוחד – תפסיקו להאשים את עצמכם! החיים שלכם יקבלו תפנית מדהימה, אחרי הכל, זה החודש של 'ונהפוך הוא'.