בדיוק בזמן

 

 

אם אהיה כנה לרגע, סבלנות היא לא בדיוק הצד החזק שלי. אני משתוקקת תמיד לקבל את מה שאני רוצה, כמה שיותר מהר וכמו שאומרים – אם לא עכשיו, אימתי.

 

כבר מגיל צעיר, השתמשתי די הרבה בצירוף המילים הידידותי "נו כבר" ו"מתי" וכל מי שהכיר אותי ידע בוודאות שהנה, בשעה טובה ומוצלחת, הגענו ל"דור האינסטנט". זה שחייב את הכל עכשיו ומיד, ורצוי ב-SMS כי אין לו זמן לשירותי הדואר האיטיים.

 

מהסיבה הזו, אני חושבת שבשנים האחרונות ה’ מלמד אותי קצת סבלנות. "חכי, בתי" הוא אומר לי באהבה "עם קצת סבלנות, הכל יגיע ובדיוק בזמן הנכון".

 

"ההמתנה היא מתנה" נוהגים לומר בחסידות ברסלב, וכמו אותו האיש שלא רודף אחרי הכבוד, אבל כל רגע מסתובב כדי לראות האם אכן הכבוד רודף אחריו, כפי שהובטח לו. כך גם אני, מחכה בסבלנות כמו ילדה טובה ל"זמן המתאים", מאמינה שההמתנה היא נחוצה ונכונה, אך כל רגע מציצה בשעון לראות אם עדיין לא הגיע הזמן, ומתי כבר הוא יגיע.

 

"…כל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה, השעה עומדת לו…" (בבלי, מסכת עירובין).

 

אף פעם לא ממש הבנתי את משמעות משפט זה, עד שבאחד הימים, ה’ זימן לי לדבר עם חסיד ברסלב בענייני אמונה. לסיום, הוא בירך אותי לזיווג הגון, שיבוא בעיתו ובזמנו, וייעץ לי להתפלל הרבה, "אבל בלי לדחוק את השעה", הוסיף. עניתי לו בכנות שברוך ה’ אני מתפללת, רק שמאוד קשה לי לומר את צמד המילים "בעיתו ובזמנו" כיוון שאני ממש מחכה שזה יקרה כבר "במהרה בימינו"…

 

אז הוא הסתיר חיוך יודע דבר וסיפר לי את הסיפור שלו. מסתבר שגם הוא היה בסרט הזה – הוא התפלל להתחתן "עכשיו", ואז הוא באמת התחתן באותו הזמן, אך זה לא היה הזמן הנכון שלו, ולכן נוצרו בנישואיהם קשיים גדולים עד לרגע שבאמת הגיע הזמן האמיתי שלו להתחתן. הוא סיכם את זה במשפט חזק שלא יוצא לי מהראש מאז: "ה’ בעצם אמר לי: אתה ממהר? אין לך סבלנות לחכות? אין בעיה, קח פרי לא מבושל". הוא אכן קיבל פרי, הוא התחתן עם הזיווג שלו, אך באותו הזמן התנאים עדיין לא הבשילו לכך ולכן נוצרו ביניהם הקשיים שאולי עוד כמה חודשי רווקות היו עדיפים עליהם.

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" אמר שלמה המלך עתיר הניסיון והחכם באדם בספרו קהלת. ה’ יודע בדיוק את הזמן של כל אחד לקבל כל דבר והוא מזמן לו את אותו הדבר, בדיוק בזמן הנכון והטוב עבורו. העולם הוא לא הפקר, ישנה השגחה פרטית נפלאה על כל אחד מעם ישראל, והכל קורה במדויק, והטוב ביותר, לכל אחד מאיתנו.

 

לפעמים אנחנו לא יודעים מה טוב בשבילנו ומתי הכי טוב שיבוא אלינו. כמה טוב שיש בורא לעולם שיודע ומכוון ולא נותן לחוסר סבלנות הילדותית שלנו להכריע את הכף. כמה טוב שיש כזה אבא דואג ומשגיח לכולנו.

 

לפעמים נדמה לנו שאנחנו מתפללים ומתפללים הרבה זמן ושום דבר לא קורה. מתפללים כל כך הרבה על משאלה מסוימת – אך היא לא מגיעה. והזמן קצר, והפועלים עייפים, והייאוש קורץ…

 

ואז אנחנו תוהים – "לאן נעלמות כל התפילות שלנו ומדוע הן עדיין לא נענות?"

 

אך אנו צריכים לזכור שמילת המפתח כאן היא "עדיין". כל תפילה נשמעת ומתקבלת באהבה, כל תפילה נענית ברצון, ולטובה, אבל בדיוק בזמן המתאים לנו. לא מוקדם מדי, ולא מאוחר מדי. בדיוק כמו עוגה מוצלחת. שהיא לא שרופה, ולא בלתי אפויה. כזו שידעו להוציאה מן התנור ולהגישה לנו – בדיוק ברגע הנכון.

 

כך ה’, השף המוצלח ביותר עלי אדמות, יודע תעלומות, אוסף את התפילות שלנו, אף אחת לא נאבדת מאיתו גם אם יצר הרע מנסה לשכנע אותנו שכן, ובבוא העת, הוא מוציא אותן מהתנור ומגישן לנו בצורת עוגה משובחת – כאומר: "בניי, תראו איזו יצירה מופלאה עשיתי מן התפילות שלכם! תראו איזה יופי שקיבלתם אותה בדיוק עכשיו. בדיוק כשהבשילו התנאים המתאימים עבור כך!"

 

בשנה האחרונה קיבלתי שיעור מאלף בעניין.

 

כשחזרתי מאומן, קיבלתי הרבה מתנות אך בנוסף להן קיבלתי גם משהו לא צפוי מרבי נחמן – נלקחה ממני יכולת הכתיבה שהייתה לי. אני, שכל כוחי היה בכתיבתי, שהייתי כותבת מאמרים, כתבות, שירים וסיפורים באותה הקלות בה הייתי אוכלת ארוחת בוקר, פתאום לא הצלחתי לכתוב מילה.

 

לא הבנתי מה קורה לי. התפללתי לה’ בכל יום שיחזיר לי את יכולת הכתיבה, את אותו הכוח שידעתי שיש לי הרבה מה לעשות איתו בעולמנו. אבל ה’ כאילו התעלם מתפילותיי. ואני נותרתי מחוסרת מילים.

 

לאחר כשנה מלאת התבוננות, בחסדי ה’, הצלחתי לכתוב כתבה ראשונה. הייתה זו כתבה על המסע שלי לאומן, כמה סמלי. מאותו הרגע ואילך, למדתי את השיעור שלי. ידעתי שתם עידן הכתבות בגרוש, אלה שאתה כותב וכולם נהנים אבל למחרת עוטפים בהם עיתונים, כי אין בהם להציע יותר מסתם ריגוש ופיקנטיות. ידעתי שה’ רוצה שאכתוב על דברים מהותיים יותר, ערכיים יותר, עליו. שמי שיקרא את המילים שלי, יזכור אותם גם מחר וגם בעוד שבוע והלוואי שגם בעוד שנה. הבנתי שה’ מנע ממני לכתוב חודשים ארוכים כדי שאבין באמת מהי העבודה שלי פה בעולם, ואיזה שימוש אני צריכה לעשות עם יכולת הכתיבה שהוא, בחסדו, נתן לי. את התובנה הזו יכולתי להבין רק אחרי שנה של שתיקה. לא לפני כן. הבנתי גם שה’ הוא זה שכותב, אני רק השליחה שלו ועלי להיות שליחה נאמנה. ובדיוק ברגע שה’ ראה שהבנתי את המסר, ושאני מוכנה ומזומנה להתחיל במשימה – הוא מיד נענה לתפילתי וזיכה אותי להמשיך ולכתוב, ובמלוא המרץ, אפילו יותר מאשר קודם לכן. 

 

על יוסף הצדיק נאמר בתהילים "עד עת בו דברו שלח מלך ויתירהו" ומפרשים, כי ברגע שהגיעה "העת", מיד זכה להשתחרר, בדיוק כמו שכשהגיע זמנו לצאת – אז "ויריצוהו מן הבור". שנייה יותר מדי הוא לא נשאר בבור או בכלא, אלא ברגע שהגיע זמנו – הוא מיד נגאל.

 

זכיתי לראות את זה בחוש ממש עכשיו. מילדות היה לי חלום לעבוד בסוג עבודה מאוד מסוימת. כזו שתאפשר לי לעשות קידוש החומר מהתחום שאני מתעסקת בו. במשך השנים האחרונות, התפללתי על זה לא מעט, פירטתי לה’ בפרוטרוט איזו בדיוק סוג עבודה אני רוצה ואיך שאני רוצה לקום כל בוקר עם חיוך לעבודה. ממש לפרטי פרטים. אבל הזמן עובר, ואני עדיין לא מוצאת את עצמי במקום הנכון. במשך השנים אפילו הספקתי לשכוח מה אני באמת רוצה (עד שבא רבי נחמן והזכיר לי…).

 

והנה, לפני מספר חודשים, היא הגיעה. העבודה אליה התפללתי מאז שאני זוכרת את עצמי. בדיוק בזמן. בדיוק כשאני יכולה להיות שליחה נאמנה ולא סתם להתבלבל בדרך. ה’ ענה לתפילותיי, עד לפרט הכי קטן, אפילו לבקשתי הקטנה לקום כל בוקר עם חיוך לעבודה. ישתבח שמו לעד. ה’ שם אותי בדיוק "במקום שלי" – אחרי שחיכה עד שיגיע "הזמן שלי" לכך. והתחושה כל כך טובה, כאילו חלקי פאזל מאוד משמעותיים לתמונת חיי – שבו למקומם סוף סוף. כל תקופת ההסתרה שקדמה לכך – נשכחה באחת. תודה לא-ל הטוב, יודע נסתרות.

 

אז אמנם סבלנות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי ובטח שלא תכונה מולדת, אבל אני מאמינה בכל ליבי שה’ שולח לכל אחד את מה שהוא מתפלל וכוסף אליו, בזמן הטוב ביותר, גם אם לפעמים זה לוקח זמן רב יותר ממה שציפינו. כי ה’ יתברך הוא רחום וחנון והוא למעלה מן הזמן, ורק בעינינו זה נדמה כאילו עבר "יותר מדי זמן" מאז שהתפללנו, אבל בעצם – ה’ ישלח לנו ברחמים רבים את כל מה שאנחנו מבקשים – בדיוק בזמנו המתאים. לא שנייה אחרי כן. 

 

ומי ייתן שההמתנה עד לקבלת המתנה היקרה תדמה בעינינו "כהרף עין", ושנחזיק תמיד באמונה ולא נרפה מהתפילה. וכמובן, שתמיד נשאר בשמחה.

 

והחתן? אני לא דואגת. מחכה בסבלנות ויודעת שגם הוא יגיע, בעזרת ה’. ה’ ברחמיו ישלח אותו אלי בדיוק בזמן.

 

 

* * *

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.