ההמתנה היא מתנה, וגם עבודה!

הבנתי שהזמן ממילא עובר. זמן ההמתנה להתגשמות משאלתי מתקתק ויורד כמו שעון חול מדויק. אך האם הוא נתן לי אותו לחינם? בשביל שאשב רגל על רגל ואחכה?

3 דק' קריאה

א. אפרת

פורסם בתאריך 20.09.08

הבנתי שהזמן ממילא עובר. זמן
ההמתנה להתגשמות משאלתי
מתקתק ויורד כמו שעון חול מדויק.
אך האם הוא נתן לי אותו לחינם?
בשביל שאשב רגל על רגל ואחכה?

"ככה, בדיוק ככה אני רוצה אותך", הוא אמר לי לפתע באמצע שהתפללתי את תפילת שמונה-עשרה. איכשהו, כל התובנות, כל התשובות, כל ההארות, מגיעות אלי בדיוק בזמן הקדוש הזה, כשאני עומדת בהיכלו של מלך. במחשבה שנייה, זה אך טבעי שהוא ידבר איתי הכי ברור, בזמן שאנחנו הכי קרובים. רק אני והוא, ואין עולם אחר מלבדנו.

"לא משנה לי מה תהיי בעתיד, וגם לא אכפת לי מה היית בעבר, עכשיו זה העיקר, ואני רוצה ממך עכשיו עבודה שרק עכשיו תוכלי לעשותה, בזמן הזה דווקא. לא אתמול כשהיית פחות צינית, וגם לא מחר כשתהיי יותר מאושרת. עכשיו, ככה, עם הבלבולים ומתוך כל החושך שלך. כאן אני רוצה אותך איתי, עובדת במשרה מלאה", אמר לי.

הרבה פעמים אנחנו חיים במצב סטטי של המתנה. את כל העבודות שלנו עם עצמנו, עבודת המידות, עבודת הנפש, עבודת התפילה ובכלל, הכל אנחנו דוחים לאחר כך. "אחרי שאתחתן אהיה יותר סבלנית", "אחר שיהיו לי ילדים אפסיק לעשן" או "אחרי שאצא לפנסיה אלמד תורה כל יום". בלי לשים לב אנחנו משתמשים בתירוץ הזה של "אחרי החגים" במשך כל השנה כולה ושוכחים שככה אנחנו מפספסים את העבודה הבלתי חוזרת של "היום".

אבל ה’ הוא לא רוצה אותנו מושלמים, הוא לא מייחל שנעבוד אותו מתוך אושר ועושר וכבוד ונחת. הלוואי שזה יקרה, אך כל עוד זה לא קורה, יש לה’ סיבה טובה לכך. הוא רוצה שנעבוד אותו "ככה", כמו שאנחנו, בלחץ, בלי יישוב הדעת ומלאי בלבול.

והיצר הרע מנסה לתעתע בנו – "לא היום", הוא אומר לך, "מה זה שווה אם תתפללי היום והראש שלך יהיה במקום אחר? תתחילי ממחר, כשתהיי רגועה יותר". ומחר – יהיה לו תירוץ אחר בשבילך, למה היום זה לא זמן טוב להתחיל לעבוד את ה’, תבואי מחר. "בינתיים תחכי, אנא המתיני. אולי מחר תזרח עלייך השמש, בינתיים תשבי פה, תפצחי גרעינים ותחכי לאביר שיגיע ויגאל אותך מההמתנה חסרת המעש הזו", הוא אומר לך. "נו, יאללה, רק שיבוא כבר, נמאס לי כל היום לשבת ולחכות", את אומרת.

חברה שלי, בת 35, הייתה מומחית ב"עבודת ההמתנה". שנים היא חיכתה לאביר על הסוס הלבן שיבוא וייקח את ידה. בינתיים, היא המתינה וחיכתה. ימים אחדים לפני שפגשה אותו, היא אמרה לי משפט שנחקק בליבי. עמדנו סמוך לציון הקדוש של רבי נחמן מברסלב, ואז היא אמרה לי: "את יודעת, אני כבר לא מחכה!". נבהלתי לרגע אבל אז היא הסבירה את עצמה: "אני כבר לא מחכה, אלא אני עושה עבודה".

הבדל גדול יש בין להמתין לבין לעשות עבודה. המתנה בלי עבודה היא בזבוז כל הזמן שה’ נתן לך כדי להמתין, באפס מעשה. הרי לא סתם ה’ גזר עליה שתחכה לו כך וכך שנים, אלא הוא רצה שהיא תעשה "עבודה" בזמן הזה, שתהיה מוכנה יותר – אם זה בעבודת מידות או בבשלות נפשית או התקדמות רוחנית או כל דבר אחר שיגרום לה להגיע לחיי הנישואין, מוכנה יותר.

את הזמן שנגזר על כל אחד ואחת מאיתנו להמתין לחתונהלילדלדירהלעבודה כמעט ולא ניתן לשנות, אם כך גזר יושב שמים זה לא לחינם ויש לנו לעשות עבודה חשובה ויקרה בזמן ה"המתנה" הזו. עבודה שהיא מיוחדת בדיוק לזמן הזה שלנו, להווה.

כי אף אחד לא הגיע לכאן בשביל "לחכות", אי אפשר שיהיו לנו ימים ריקים ממעש. כשנעלה לשמים יראו לנו דפים ריקים וישאלו אותנו, ו"כאן למה לא עשית שום דבר?" ומה נגיד, "אמ… לא.. פה חיכיתי"?

אותה חברה שלי התחתנה בערך חודשיים אחרי השיחה שלנו אצל רבי נחמן. היא פגשה את האביר שלה בדיוק שבוע לאחר שהבינה שהיא לא רק מחכה, אלא היא עושה עבודה.

עמדתי בתפילת שמונה-עשרה ונזכרתי באותה התפילה שלי, לפני שנה. גם אז ביקשתי והתפללתי והתחננתי לאותה המשאלה שאני מתפללת עליה היום. עברה שנה, ולכאורה, כמעט כלום לא השתנה.

פתאום התחלתי לצחוק על עצמי. "טיפשונת שכמותך, שנה נתנו לך משמים, ומה עשית בה? חיכית?!"

הבנתי שהזמן ממילא עובר, זמן ההמתנה שנקבע לי משמים עד להתגשמות משאלתי, מתקתק ויורד כמו שעון חול מדויק, יש מנהיג בשמים ובכוונה גמורה הוא נתן לי את השנה השלמה הזו של ההמתנה. אך האם הוא נתן לי אותה לחינם? בשביל שאשב רגל על רגל ואחכה?

בטוח שהוא רצה ממני "עבודה" בימים אלו דווקא, בזמן הזה. ועד שלא אשכיל לצאת ממצב של המתנה למצב של עשייה אני יכולה לחכות ולחכות עד מחר.

הבנתי גם שאם במקום כל הלחץ והדאגה והפחד והבלבולים שאחזו אותי בתקופת ההמתנה שלי וכל הניסיונות לקצר את אותה התקופה, הייתי משכילה להתבונן איזו עבודה ה’ רוצה ממני בזמן הזה דווקא, אולי הייתי אפילו זוכה באמת לקצר את אותה התקופה.

"אני מוכנה להמתין, אבא" שמעתי את עצמי אומרת לו לפתע, "וייקח כמה זמן שייקח".

לשמוע אותי אומרת בפה מלא שאני מוכנה להמתין, לחכות, וייקח כמה שייקח זה בערך כמו לראות את השמש זורחת באמצע הלילה.

אבל באותם רגעים מופלאים הרגשתי את זה בכל רמ"ח אבריי, שאני מוכנה להמתין. אם זה מה שה’ רוצה – אני איתו בכל הכוח.

ולא רק להמתין בחוסר מעש, אלא להתבונן, למצוא את הנקודות האמיתיות שה’ רוצה שאטפח אותן בתקופה זו, שאעבוד עליהן, ולנסות ולעשות את זה בצורה הכי טובה.

כדי שבשנה הבאה, כשאסתכל אחורה לתקופת הזמן הזו, אראה שימי ההמתנה שלי לא היו דפים ריקים של ציפייה בלבד, אלא היו אלה ימים מלאי עבודה עצמית. כדי שכשאעלה למעלה אחרי 120 שנה, השורות הריקות של מחברת חיי יהיו רק השעות בהן ישנתי.

נכון, ההמתנה היא מתנה, אבל יותר מכל, היא עבודה.

* * *
גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.

כתבו לנו מה דעתכם!

1. חיה

ו' אייר התשע"ח

4/21/2018

כתבה מהממת ומחזקת!!!!!

2. חיה

ו' אייר התשע"ח

4/21/2018

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

התאהבתי ברעיון הקסום הזה. לא דורשים ממני שלמות, איזה
כיף. אני לא חייבת להיות ענווה כמשה, רודפת שלום כאהרון,
צנועה כיוסף,ומאמינה כאברהם.

תכנים בנושא

Featured Products