בוקר טוב, כאן הקדוש ברוך הוא!

מכירים את הבקרים האלה שאתם קמים על 'רגל שמאל', כאילו תחושה של ריקנות וחוסר ממלאים אתכם? זה רק כאילו. אבל למה להקדים את המאוחר? בעצם כבר היה מאוחר. באותו בוקר השעון כנראה לא צלצל (טוב שיש את מי להאשים) לכן קמתי מאוחר. גווני האפור הקודרים החלו לפלוש לתוכי ולא בגלל שהיה זה יום חורפי. בכלל לא. השמש זרחה והציפורים צייצו. יום קיצי שגרתי. עכשיו תוסיפו לזה את הלחץ שמתלווה לבוקר כזה, כי איחור גורר עיכוב שגורר עוד איחור ועוד איחור ו… הלך היום! לכן בוקר כזה מציב בפניך אחת משתי אפשרויות: או להילחץ (ולהסכים עם העובדה ש'הלך לך היום') או הדבר הבא:

פסעתי לכיוון המטבח. מילאתי את הקומקום במים והרתחתי אותו. בינתיים, בדקתי מה חדש על "לוח המודעות" הביתי, הלא הוא המקרר שקיבל תפקיד זה כמעט בכל בית בעולם. חבילת דפים מעוצבת שהוצמד אליה מגנט בתחתית, של איזה כפר ילדים, אבל משום מה הם היו ריקים. לא צריך לקנות? לקחת? להחזיר? לתקן? מוזר… ליד, קצת יותר למטה, מגנט צהוב של אליהו האינסטלטור. דווקא מעוצב נחמד המגנט הזה. "פתיחת סתימות, גילוי נזילות, תיקון פיצוצי צנרת… עבודות ותיקונים כלליים". מצד שמאל לכיתוב יש כוכב אדום שבו נכתב "שרות מהיר ואדיב" וליד, "לא בשבת".

ואז, ראיתי אותו. לא, לא את אליהו האינסטלטור. את המגנט הבא שצדו עיניי, מצד ימין, מעל למגנט של אליהו (ירידה לצורך עליה?) היה מגנט מרובע, קצת גדול מהמגנטים השגרתיים שנדבקים להם על המקרר שלנו, וזה לשונו:
 

בוקר טוב!
כאן הקדוש ברוך הוא.
אטפל אישית בכל בעיותיך היום.
אינני זקוק לעזרתך.
אין לך מה לדאוג.
נשאר לך רק להירגע ולחייך.
שיהיה לך יום נפלא.

המילים נכתבו על רקע תמונה של ים בשעת זריחה. ולא בכדי, חשבתי לעצמי. לפעמים, דווקא במצב של 'מעמקים' מתגלים הדברים הכי יפים, הכי מרגיעים. וגם, מי מנהיג את הכל.

המים רתחו והכנתי לי את הנס של הבוקר. איזה יופי, חשבתי, נס על הבוקר ולא שחור… גווני האפור הקודרים שניסו למלא אותי שינו את צבעם למשהו קצת יותר חי. ופתאום, גם חיוך נמתח על פניי. זהו! זה כל העניין, הגעתי למסקנה המוחצת, הרבה פעמים אנחנו כנראה שוכחים שיש מי שדואג לנו, מי שמטפל בנו באופן אישי! ועוד יותר מפליא (או שלא) – הוא גם לא זקוק לעזרה שלנו. אז מה נשאר לעשות? לחייך ולהירגע.

שמתי פעמיי לחדר העבודה עם הנס ביד (תרתי משמע!), הכנסתי את הדיסק של אהרון סגל למחשב וחשבתי, למה בכל זאת הרגשתי כך? הרי זה לא שלא ידעתי שמישהו מטפל בי. אבל המחשבה – 'שאם היה… ואם אני הייתי… אז…' כנראה תרמה להרגשה העגומה הזו. ברקע התנגנו להם השירים. רצועה אחרי רצועה עד לשיר "אשרינו", אז קלטו אוזניי את חלק ממילות השיר: "אני לא מבין פה כלום, אבל רואה את ההשגחה, איך שכל מה שקורה בעולם הזה – הכל אבל הכל ממך…. אשרינו שזכינו… לולא רבינו וואי עלינו…"

משום מה, הסכמתי עם אהרון. למה, אתם שואלים?

סיפר פעם רבי נחמן מברסלב לחסידיו: בן אחד יצא לגלוּת למשך שנים רבות כדי ללמוד חכמה ואמנות בארצות שונות. כעבור מספר שנים, חזר לארצו וביקש להציג בפני אמני המדינה מנורה מעשה אמנות וחכמה שעשה. כינס אביו את בעלי האמנויות המפורסמים, כי ידע שבודאי חכמה גדולה טמונה בה, במנורה שיצר בנו מחמדו. אך כמה התאכזב האב כשהאמנים לא יצאו מגדרם למראה המנורה. לא הדר ולא יופי מצאו בה. פנה האב המאוכזב לבנו ושאל: "נו, ומה תאמר כעת? מה החכמה המיוחדת השמורה למנורה זו, שאותה לא השכילו לגלות האמנים הרבים שהגיעו לכאן?"

כעת גילה הבן לאביו את סודה של המנורה: "זוהי מנורה מיוחדת – מנורה של חסרונות. שילבתי בה חסרונות של מספר אמנים".

אתם מבינים? מנורה זו של חסרונות באה להאיר את דרכנו וללמד אותנו על העולם בו אנו חיים, ובעיקר על עצמנו. בסיפור קצר זה מקפל רבי נחמן את אחד המסרים החשובים ביותר שהאנושות קיבלה אי פעם. שהרי, רבים וטובים מאיתנו חושבים שאם לא הספקנו למרות שרצינו, שאם לא הלך לנו למרות שניסינו, שאם חסר לנו – אז אנחנו בבעיה. כן, בבעיה גדולה.

חסר לך? אתה לא מרוצה? לא הספקת? אל תתפלא אם תמצא את עצמך בגלל תכתיבי העולם הזה בתוך מרדף, במרתון של עוד ועוד, שתגיע למצב שלא תאמר (חלילה) חסר לי! יש לי חסרון! וזה מה שתמיד יקרה ומה שתרגיש, וזה משהו שהעולם הזה מלמד אותך לא להודות בו. רק תגיד שאתה מושלם, ש"אצלי הכל בסדר". אני שולט, אני מטפל, אני דואג, אני… ואני…

אז בשביל ההתחלה, כדי לרפא את עצמך, הבן היטב שאתה לא בעל הבית. אתה נברא, לא הבורא. אלה ה"חסרונות" שקשה לכולנו להודות בהם, והם אלה שעומדים לנו לרועץ, ומכאן שורש הבעיה. אולם, כל מטרתם של החסרונות והתחושות ה"מוזרות" בבקרים כאלה, היא ללמד אותנו בכלל משהו אחר, דבר שאולי לא חשבנו עליו – מסר נפלא על עצמנו. זוכרים את השיר "לתת" של הזמר בועז שרעבי, שתוך כדי השירה הוא מלמד אותנו על ההבדל שבין לקחת ולקבל? אז על אותו עיקרון, כשחסר זה לא אומר שצריך לרוץ ולמלא, לקחת עוד ועוד, ואם לא הצלחת אז כבר להרגיש שהכל שחור, שהלך היום… אלא להתבונן, לראות מה צריך להשלים, איזו מטרה החיסרון מעמיד בפנינו, לפגוש את עצמנו, לפני המראה או בלעדיה, להציץ אל מעמקי נשמתנו, אל תוך תוכנו, לגלות את מה שנסתר ולהפוך אותו למשהו מועיל (כן, גם בוקר על 'רגל שמאל').

את המסר הזה, תכתיבי העולם לא מגלים לך. אבל רבי נחמן מברסלב כן. הוא אומר לנו שכל אחד מאיתנו הוא אמנם מנורה של חסרונות אבל מנורה מיוחדת! ויש בהחלט מה להוציא ממנורה שכזו. להשלים דברים רבים דרכה. להתבונן על החיים קצת אחרת. לא לחשוב חסר. לחשוב על איך אפשר למלא את המצברים הרוחניים שלנו בעזרתה. איך לשפר את מידות הנפש שלנו, איך להתקדם הלאה ולא לדרוך במקום.

אבל המרגל הקטן עושה עבודה טובה. מרגל? ניחשתם נכון, היצר הרע. זה שברגע שהתעוררתי כבר היה עם אצבע ה'נו-נו-נו' ואמר: 'קמת מאוחר, הלך לך היום…' כן, זה שיושב עמוק בפנים, עורך תצפיות וחישובים, ובסוף – מוציא את הפלט: תרשימים ודו"חות רבים שהיינו מעדיפים לא לראות. אבל הוא שנים חוקר אותנו שתי וערב. הוא דייקן ושנון, יודע לפלח את החומר, לערוך משוואות, וכמובן, להסיק בשבילנו מסקנות. 'הנה תראה, ככה אתה נראה היום, מה יהיה איתך מחר?'… הוא גם לא אוהב אמירות כמו 'יהיה טוב', 'כך השם רוצה', או את אחת החשובות שמלמד אותנו רבי נחמן מברסלב: 'צריך להתחיל מחדש בכל פעם!'. הוא מראה לכל אחד, על פי המציאות שלו, את מה שהוא מבקש לראות. אם אחד מגווני האפור התגנב לליבך, הוא מיד יהפוך אותו לשחור משחור וישים לך את הראיות החותכות כמו קלפים על השולחן. הכל שחור על גבי לבן (או על שחור, תלוי מה הצבע שהכי מדבר אליך באותו רגע). 'נכשלת, לא הצלחת, לא התקדמת… אתה מ-ל-א בחסרונות…'

ואת 'אתה מ-ל-א בחסרונות' הוא צועק לך בתוך האוזן בקולי קולות. כך, אם תרצה או לא, זה מה שאתה רואה. כי המטרה העיקרית שלו היא לגלות את החולשות שלך, כי הוא מכיר כל פיסת קרקע בתוכך, וכל מה שסביבו משמש עובדה חד-משמעית שנועדה רק להפיל אותך. לייאש אותך. לגרום לך לא להאמין בעצמך. לתת לך לראות את הגרוע מכל. המצב בשטח מגבה אותו מכל כיוון (ולצורך העניין מספיק פנים מעט נפולות או תחושת ריקנות, והוא כבר "ימלא" אותך…) ומה שהבטחת לעצמך לעשות היום, כבר לא שייך למציאות. כך, במילים אלו ואולי גם יותר גרועות, ישכנע אותך שאתה לוזר, עצלן חסר תקווה…

אבל הצדיק, לעומת זאת, רואה את העולם מתוך אספקלריא אחרת, מתוך אמונה. הוא לא בא עם פרשנויות על מצבך וגם לא עושה לך ניתוח אופי (אתה עצלן) והוא גם לא מטיף לך מוסר ("לך אל הנמלה עצל"…). הוא בא מתוך האמת. האמונה מציירת לו את התמונה האמיתית, ומתוך אותה אמונה הוא מדבר אלינו – ברוגע ובאהבה עצומה. הוא מסיר את הלוט מעל פני המציאות שלרגע מצטיירת לך ככואבת, ואומר לך: 'כן יש לך חסרונות, אבל אתה מנורה מיוחדת!'. כי האמונה מדברת על התקדמות תמידית, לא על קיבעון וייאוש. הצדיק טופח לך על השכם ולוחש לך באוזן: 'תתקדם, אל תביט לאחור, לך קדימה, העתיד מצפה לך'.

צריך להקשיב לו. להפנים את מה שהוא אומר לנו. להבין שזאת הדרך הנכונה והבריאה להתבונן על החיים וכך לזכות באמונה בהירה וטובה, כדי שלא כל דבר קטן יגרום לנו רעידת אדמה פנימית בעוצמה של עשר בסולם ריכטר. כדאי למלא את המחשבות במה שאומר לנו הצדיק. ייתכן שלא פעם זה ייראה לנו כמשהו שלא כל כך תואם את המציאות, אבל בינינו, היצר הרע לא הוביל אותנו לשום מקום. העסקים איתו אף פעם לא נגמרו בטוב.

הנס היה מדהים, והידיעה שיש מי שמטפל בנו ודואג לנו עוד יותר. וזאת לא קלישאה. מזמן לא שתיתי נס מתוק כל כך כמו באותו בוקר.

ואגב, אם אתם שואלים, אז אותו יום היה אחד הימים הנפלאים שחוויתי. עיכובים? איחורים? ריקנות? מי חשב על זה בכלל. הכל קרה בדיוק בזמן, בהשגחה הנפלאה של השם יתברך. כי הכל מאיתו יתברך והכל לטובה.