גשר של קרח וחולות נודדים

תהליך הבחירה הוא בעצם סיום
של התלבטות, של ברירה בין
אופציות והליכה על אחת מהן. כיצד
עובד ה"מכניזם" הזה ברובדי הנפש?

פעמים רבות אנשים מתלבטים במשך ימים, חודשים ולעיתים אפילו שנים בין שני מצבים קשים, לעיתים אכזריים, ואינם מצליחים לקבל החלטה. הם נרדפים בין שני הקצוות ומקווים ש"החיים" יחליטו בשבילם. (אולי תהיה רעידת אדמה, אולי אזכה בפיס, אולי איכשהו משהו טוב יקרה…)

מהי החלטה? החלטה היא בעצם "ויתור".

יש מולנו שתי אופציות (או יותר), ואנו אמורים לקחת אחת מהן. אי אפשר את שתיהן. אי אפשר להיות בשני מקומות בו זמנית.

מהו התהליך הקוגניטיבי-אמוציונאלי שאנו עוברים עד ש"נולדת" בשעה טובה החלטה, שגם נהיה שלמים איתה וגם נוכל לבצעה? לעיתים חוסר היכולת להיות כאן – או כאן – כה גדול עלינו עד שאנו מחליטים החלטה נועזת – לא להחליט! שגם זו בעצם מסקנה שלעיתים אין מנוס ממנה, כשמרגישים שאי אפשר, פשוט אי אפשר להיות בצד ברור. יכולת זו – האם היא נלמדת או מולדת?

אנו רואים ילדים קטנים לעיתים שמיד יודעים לענות על השאלה: ‘איזה צבע סוכרייה אתה רוצה?’ ולעומתם – ילדים מהססים שאומרים: ‘אולי אדום? לא, בעצם צהוב’… יש ילדים שמגיל צעיר מאוד יודעים להגיד "אני רוצה!" או "אני לא רוצה!" אולם בהחלט אפשר לומר שהיכולת לקבל החלטות היא תהליך נלמד, אם מגיעים למסקנה שלא מרגישים טוב עם ההיסוסים התמידיים בכל דבר ועניין. למעשה, כל תהליך הבחירה החופשית הוא תהליך של קבלת החלטה.

"החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים"!

תהליך הבחירה הוא בעצם סיום של התלבטות, של ברירה בין אופציות והליכה על אחת מהן. כיצד עובד ה"מכניזם" הזה ברובדי הנפש? חז"ל אמרו: "אין לך דבר העומד בפני הרצון". האם עקשנות (חיובית) ו"דבקות במטרה" הם המניעים של ה"רצון", או אולי הם "מוצריו"? ומהו בעצם רצון?

ס. ג’ונסון כתב ספר מדהים בפשטותו: כיצד לקבל החלטות טובות יותר (מדריך לקבלת החלטות). יש בספר זה ניתוח יפה, מעמיק, ולדעתי – מאוד תכליתי. הוא עורך אותו בצורת "מסע" של אדם אל תוך עצמו. במסע זה יש שאלות פנימיות ותשובות (הבנות) חיצוניות. הוא מתנהל בצורה של דיאלוג בין "הנוסע" ל"מדריך" העונה לו (בין הקול הפנימי – לקול החיצוני).

נחזור לשאלה – מהו "רצון"? (צעד ראשון ב"טיול"). מהו ההבדל בין "רצון" ל"צורך"? האם אנו סתם "רוצים", או באמת "צריכים"?

רצון הוא שאיפה – צורך הוא הכרח.

רצון הוא לעיתים משהו חמקמק ומתעתע. לעיתים נדמה לנו שאנו רוצים משהו, וכאשר משיגים אותו – נשארים באותו חוסר שביעות רצון. האם "רוצים" עוד? האם רוצים משהו אחר?

"צורך" הוא דבר בסיסי. צורך הוא מה שהמצב דורש. תשובה פילוסופית זו יכולה מעט לבלבל, אולם היא חיונית לתחילת ה"מסע".

קורה ואנו משתדלים להשיג את מה שאנו רוצים (או חושבים שרוצים) ובדיוק מחמיצים את מה שאנו צריכים באמת. למשל: אנחנו רוצים ריבה, אולם צריכים לחם. לריבה יש טעם טוב, אולם הלחם מזין. בדיאטה, למשל, יש לעיתים פער עצום בין מה שרוצים לאכול, לבין מה שהגוף צריך. אם נלמד להתמקד ב"צורך", בהמשך נדע לוותר על הרבה רצונות.

ובשאלת הצרכים: חשוב להבדיל בין צורך אמיתי למדומה (מזויף). מהו אפוא ההבדל? צורך אמיתי הוא שלי. צורך מזויף הוא של הסביבה, שחושבת שאני אמור להיות "צריך", ואני בעקבותיה – פעמים רבות מרגיש שאני אכן צריך. כיצד נדע להבדיל בין השניים? נשאל את עצמנו: האם צורך זה הוא שלי, או של הסביבה? תשובות ברורות של "כן" או "לא" יעמידו אותנו על מקומנו. וברמה המעשית: כדי להבין את ההבדל בין צורך לרצון – נשאל את עצמנו שאלה בסיסית: מה יהיו התוצאות המעשיות מסיפוק ה"רצון" העכשווי? מה יהיו התוצאות המעשיות מסיפוק הצורך האמיתי?

כדי לדעת האם אני עונה על הצורך האמיתי, אני אמור "להשתמש" בשכל, לברר את כל האפשרויות ולשאול שאלות את עצמי. כאשר התשובות הן – כן או לא! (כל מה שביניהן – ה"אולי", "כנראה", "ככה ככה" – אינו רלוונטי מאחר והוא אנטיתזה להחלטה). בירור האפשרויות השונות נוגע בתג נוסף במסע זה והוא המושג של "חשיבה יסודית". זאת, כדי להיות בטוח שאיני משקר את עצמי, ויודע לאחר הבירור האם הצורך הזה (שלי) הוא אמיתי, או מזויף (סביבה).

חשיבה יסודית מהי? פעמים רבות אנו אומרים לעצמנו ‘אני חייב לעשות את זה, אין לי ברירה!’. האמנם??? ג’ונסון נותן לנו כאן משפט מפתח חשוב: "המוחות שלנו משותקים מפחד. אנחנו חושבים לעיתים שאין לנו ברירה אחרת, אולם זה נכון רק לעיתים רחוקות, אם בכלל. יש כאן סימן שהחרדה שיתקה אותנו".

אולם אם אינך יודע מהן האפשרויות – מבחינתך באמת אין לך אפשרויות. לפיכך – כשאתה אוסף מידע, אל תימנע ממה שאינך רוצה לשמוע, אחרת לא יתבררו לך האפשרויות האמיתיות ותמשיך לחיות באשליות. וכאשר אתה מברר, בדוק את המידה בעצמך!

ומוסיף "המדריך": דבר עם האנשים שיוכלו להנחותך והקשב! אולם היזהר! ואמת את המידע. אם לא תשתדל לברר מהן האפשרויות העומדות בפניך – אין סיכוי שהן יגיעו אליך מעצמן.

במציאות, מצב זה של "שב ואל תעשה" פוקד אותנו פעמים רבות. מדוע? אנו משותקים במצבי לחץ בגלל חרדות תת הכרתיות. אולם כשאנו מאוששים ויודעים שחייבים לאסוף את מכלול האפשרויות (כל זאת בדרך להחלטה), כל פיסת מידע מציאותי מחברת אותנו מהר מאוד למידע נוסף, ומידעים אלה מאפשרים לנו להיות פחות נאיביים ויותר מחוברים למציאות. ונשאלת השאלה: מתי מספיק לאסוף מידע? התשובה לכך היא: כאשר אתה שואל את עצמך ‘האם המידע שיש בידי מספיק כדי לקבל החלטה טובה?’ ומשיב לעצמך בחיוב.

אולם מבין מכלול האפשרויות שאספנו, כיצד נדע מהי הטובה ביותר? תשובת "המדריך": האם האפשרות הזו תסייע לי בצורה הטובה ביותר לענות על הצורך האמיתי.

מידע הוא אוסף של "עובדות מציאות" מחד, ותחושות מאידך. לפיכך חשוב להשתמש בשכל ולשאול שאלה מעשית – מה באמת קורה? ולאחר מכן להתייחס לרגש ולשאול – כיצד אני מרגיש עם מה שקורה? אנו זקוקים לחיבור בין שני "חצאי האני": החצי החושב שבראש והחצי הרגיש שבלב. פעמים רבות כשאנו מחליטים החלטות אנו נעזרים רק ב"חצי" – או שומעים לשכל או מאזינים לרגש, לפיכך החלטות רבות מבוססות על חצאי אמיתויות. לכן חשוב לפרוש את "גשר המודעות" בין שני חצאי האני לקראת קבלת החלטה. גשר זה מורכב משני חלקים: א. יושר אישי (צורך אמיתי), ב. אינטואיציה.

יושר אישי – זהו מצב בו אינני משקר לעצמי, אינני מתפתה לאשליות ומוכן להביט בעיניה של המציאות גם אם היא מביכה, כואבת ודורשת החלטות אמיצות.

אינטואיציה – המילה לקוחה מפועל בלטינית שפירושו "לשמור", "לפקוח עין". בימי הביניים הייתה למילה משמעות של הגנה. כיום, אינטואיציה היא בעצם משהו כמו החוש השישי, או העין שמאחורינו. אותו גרעין קשה ואמיתי שעוזר לנו פעמים כה רבות, אם אנו סומכים עליו. האינטואיציה היא בעצם גשר בין המוח והגוף. לכן שתי השאלות (בשתי הרמות) שאנו צריכים לשאול את עצמנו לפני החלטה קשה הן: האם אני ישר עם העצמי? והאם אני נותן אמון באינטואיציה שלי?

כאשר אנו ישרים עם עצמנו, איננו חיים באשליות. איננו עושים את מעשה בת היענה. אנחנו לא מתעלמים מן המציאות אלא מודעים לה. ובמודעות הזו לגורם הזמן יש פעמים רבות חשיבה קריטית. הוא (המדריך) מביא מטפורה יפה בהמשך ה"מסע": לעיתים אנו מגיעים ל"גשר עשוי קרח", ואנו חייבים לעבור עליו לפני שהשמש "תפשיר" אותו ואז… לא נוכל לעבור ונישאר תקועים. אנו אמורים לבדוק מהו "הקרח המפשיר" בהחלטה, כלומר, מהו מימד הזמן, ולהתמודד איתו בזמן. אם נתעלם מן השמש שמעל ראשנו, גשר הקרח, שכרגע מוצק, יתמוסס מתחת לרגלינו, לכן אנו אמורים לפעול במהירות.

לנו כיהודים מוכר מימד הזמן כמושג המלווה אותנו יום יום, ובקשר למצוות שהזמן גרמן. שלוש תפילות ביום, שקשורות לשעות מסוימות. אתרוג בסוכות, מצות בפסח, הדלקת נרות בחנוכה בזמן אמת, ערכן לא יסולא בפז. לאחר מכן, עבר זמנו בטל קרבנו. אנו צריכים כל חיינו להיות מכוונים למציאות חיינו ולשאול את עצמנו – מה בורא עולם רוצה מאיתנו במציאות זו שלנו לעיתים בניסיונות קשים, לעיתים במצבי דכדוך, לעיתים בעליות או בצניחות. אנו אמורים ללמוד כיצד לקבל החלטות נכונות וכיצד לנווט נכון את חיינו. לשם כך, נאמץ לעצמנו מספר כללים:

א. שאלות מעוררות – נלמד לשאול שאלות שהן, כפי שאמר סוקרטס, כמו שעון מעורר, מעוררות לחשיבה. מדוע השאלות חשובות? משום שהן ממריצות אותנו לחפש תשובות. לעיתים קרובות אנו מחליטים החלטות גרועות מפני שלא שאלנו את עצמנו כמה שאלות "פשוטות". איך מבדילים בין "פשוטות" ל"פשטניות"? פשטני הוא דבר שטחי, תשובה פשטנית היא אשליה. "פשוט" הוא כל מה שצריך ולא יותר. לפיכך התשובות החכמות ביותר הן תמיד פשוטות, ולעיתים קשה להבחין בהן, אולם ברגע שמבחינים הן נעשות מובנות מאליהן.

ב. יכולת הבחנה – בעזרת השאלות נלמד להבחין בין אשליות למציאות. מהי אשליה ומדוע חשוב להינזר ממנה? אשליה היא פיקציה שאנחנו מאמינים בה מפני שאנו רוצים להאמין, גם אם מתברר שהיא כוזבת. אולם קבלת החלטה על יסוד פיקציה היא כמו בניית בית על יסודות של חולות נודדים. זו רק שאלה של זמן עד שהבית יתמוטט. בינתיים אנו חשים אי נוחות, אולם מדחיקים אותה לפינה אפילה במוח. אשליה דומה לכאב ראש כרוני "שהתרגלנו אליו", אולם הוא סוחט את כוחותינו לעיתים ללא מודעות. תשובות אמיצות – על שאלות אמיצות גם הן – הן אבני יסוד לשחרור מאשליות.

ג. החיבור בין המוח והרגש (או הגוף) – המוח שלנו עלול לעיתים להתבלבל אולם הגוף (הרגש, התחושות) מדבר אלינו בקוד בינארי פשוט: "כן" למה שמתאים לנו, "לא" למה שלא מתאים. אם המוח "מהבהב" ומנסה לאותת "אולי" ו"לא בטוח" – סימן שעכשיו צריך גם "לחוש"- ולא רק "לחשוב".

אם נרצה לסכם את המסע המעניין הזה (לתוך עצמנו), נוכל לצפות מראש הפסגה ולאותת לכל הפוסעים אחרינו:

1. האם אנו יודעים להבחין בין רצון לצורך?
2. האם אנו מודעים להבדל שבין צורך אמיתי למזויף?
3. האם אנו נכונים לשאול שאלות (לעיתים לא נעימות)?
4. האם אנו יכולים לקלוט תשובות מנוערות מאשליות?
5. האם אנו מסוגלים לוותר מדי פעם על אשליות?
6. האם אנו מבינים את משמעות הזמן כאשר אנו עוברים על גשר הקרח לפני שהשמש הקופחת תמוטט לנו אותו?
7. האם יש בנו מספיק יושר פנימי לענות לעצמנו ולסמוך על האינטואיציה שלנו?

נראה לי, ששורות אלה יכולות להיות סימני דרך כדי להיות אבוקה לעצמנו בעיתות חשיכה, עת אנו מדדים במנהרות חיינו – כיצד לצאת, בכל פעם, מהמבוך.

* * *
שושנה ריגל, עובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית.

(באדיבות מגזין "הבית שלנו")