דולרים, מיסטר!

עמדתי מעל קבר האחים הענק של 33,000 יהודים שנרצחו ב-1768. הקהילה היהודית של אומן באוקראינה הייתה קהילה של אנשים פשוטים שהיו נאמנים למה שהאמינו בו. הם העדיפו את החרב על פני המרת דתם – גברים, נשים, ילדים, תינוקות – כולם נרצחו באחד ממעשי הטבח הנוראיים שידע עם ישראל באותן שנים.
 
וכשיום אחד חלף על פני אותו מקום, בדרכו לברסלב, רבי נחמן אמר למלוויו שהוא רוצה למות ולהיקבר בעיר הזו, באומן, ליד אותן נשמות קדושות.
 
עמדתי שם ושאלתי את עצמי מה זה אומר לגבי, לגבי החיים שלי?
 
אלוקים 'דחף' אותי לחשוב על העניין יותר לעומק, לנקודה מסוימת אליה הוא הוביל אותי. אחרי הכל, איך אפשר להתהלך ליד קברם של 33,000 מבני עמי במשך שבוע ולא להבין שיש לי כאן מסר?
 
והשאלות החלו להציף אותי. מה הייתי צריך לקחת איתי מאומן? כדי לדעת את התשובה לשאלה הזו הייתי צריך להתפלל. מה אני צריך ללמוד מאותם אנשים, מקודמיי? ובאופן מעשי, עד כמה הטבח הנורא הזה שייך לחיים שלי היום, 200 שנה אחרי שקרה?
 
כשחשבתי על השאלות הללו, המילה "אהבה" 'קפצה' כמה וכמה פעמים במוחי.
 
כשאתה באמת אוהב מישהו, כמה רחוק אתה מוכן ללכת עם זה? היית מוכן להתבזות ולהתבייש בשבילו? היית מוכן לתת לו הכל? להישאר בלי כלום? היית מוכן להקריב את עצמך בשבילו?
 
בודאי שכן.
 
אז שאלתי את עצמי אם יש משהו יותר עוצמתי בעולם הזה מהרצון למות בשביל משהו שאדם אוהב עד כלות. אבל בחכה שאיתה ניסיתי 'לדוג' את התשובה שום דבר לא עלה. למה? כי אפילו הנשק הכי חזק שיכול לגרום נזק וחורבן שלא היו כדוגמתם, הוא משחק ילדים לעומת רוח האהבה.
 
כשאדם נמשך לאהבה את אלוקים, אנשים או דבר מסוים, אי אפשר להביס או להרוס אותו. שום כוח עלי אדמות לא יכול להגביל את האדם שמוכן להקריב את הכל וכל מה שיש לו בשביל מי שהוא אוהב ומאמין בו. הוא נכנס למימד של העל טבעי, החוקים של העולם הטבעי והפיזי כבר לא שייכים לו.
 
לפני שהבנתי את זה שוטטתי באזור בו היו יהודים רבים שהגיעו לרבי נחמן בראש השנה, אבל די רחוק מציונו של רבי נחמן מברסלב. הייתי לבד באחד השדות כשלפתע הגיחו, לא יודע מהיכן, שישה צעירים אוקראינים שדרשו ממני כסף. ראיתי בפנים שלהם את השנאה האיומה הזו, אותה שנאה שהובילה לטבח האיום של אותם יהודים שקבורים לא רחוק מהמקום בו אני נמצא.
 
הם זרקו עלי אבנים, בהמשך גם סלעים. ברחתי. רצתי וראיתי איך האבנים והסלעים חולפים על פניי, נופלים על האדמה ובדרך נס לא נפגעתי. הם צעקו באנגלית עילגת "דולרים, מיסטר… אנחנו רוצים דולרים!…" רצתי, התפללתי תוך כדי ריצה. לא הפסקתי לרוץ עד שהגעתי לרבי נחמן. חסר נשימה ומיוזע קרבתי את פניי למצבה, נישקתי את האבן הקרה והתחלתי לבכות.
 
חשבתי כמה חסידי ברסלב, מהעבר, מצאו מקום מקלט אצל רבי נחמן, וכמה נשמות אמיצות לא הצליחו. מאוחר יותר באותו יום שמעתי שעוד יהודי שהגיע לאומן נפל קורבן בידי קבוצת הנערים האוקראינים הללו, הם הכו אותו באבנים ובמקלות ללא רחם.
 
כשהסתכלתי על הקהל הרב שגדש את המקום בו נמצא קברו של רבי נחמן, ראיתי יהודים מכל גווני הקשת. ואתם יודעים מה, כבר לא היה אכפת לי מהתנאים, מהצעקות ומהדוחק, כי כולם אחים שלי. אחרי מפגש חזיתי וממש לא נעים עם "נערי היטלר" הרגשתי כל כך שמח להיות כאן עם בני עמי. ובעוד אני מתענג על הרגש המתוק הזה שמציף את ליבי, מישהו פתאום דוחף אותי ונדחף בעצמו עד למצבה של רבי נחמן. אתם יודעים, לתת חיבוק קטן לרבי, להישען עליו ולומר לו כמה מילים. חייכתי לעצמי כשאני גאה באגרסיביות של אחי היקר, על החוצפה המתוקה שלו (אצלנו קוראים לזה עזות-חוצפה שבקדושה) לעבוד את השם. אחרי הכל, המניעים שהובילו אותו לאורך כל המסע הזה לא היו כסף או כל סיבה גשמית אחרת שבגללם התנהג כך, אלא רק הרצון לעבוד את השם. וההצלחה שלו, תהיו בטוחים, היא גם שלי ושלכם.
 
המחסומים שהיו לי קרסו באחת. הלב שלי התמלא באהבה והכרת הטוב. רציתי לשמור את ההרגשה המיוחדת הזו בליבי לנצח נצחים. אבל התמונה של הפנים שלהם, השנאה שראיתי בעיניים שלהם עלו לי בראש שוב ושוב. לחץ פוסט טראומתי, במונחים מקצועיים. המוח שלי שחזר שוב ושוב את התקרית, אולי כך אראה את מה שקרה הכי נכון? מה תהיה המסקנה הכי טובה? אולם המוח שלי העדיף להתמודד עם זה בעזרת סיטואציות עתידיות:
 
אם מישהו יעליב אותי, ברור שהתגובה הראשונה תהיה להחזיר לו, אבל אזכור את האבנים והסלעים.
 
אם מישהו יתעלם ממני, בודאי שהדחף הראשוני יהיה לתבוע את תשומת ליבו, אבל אזכור את הפנים של אותה חבורה איומה.
 
אם מישהו ייקח ממני משהו ויתעלם מהעובדה שזה שלי. כן, המחאה על כך לא תאחר, אבל אזכור, ועוד איך שאזכור את "דולרים, מיסטר! אנחנו רוצים דולרים…"
 
הרגשת נאמנות עטפה אותי באחת. הרגשתי מחויב למשהו שאי אפשר להתגבר עליו, שלא ניתן להרוס אותו. זו הייתה האהבה שכולה רוגע, אחווה ושלום… כן, רציתי שמושגים כאלה ינחו אותי ויתפסו מקום נרחב בחיי, ולא משנה מה יהיה.
 
אבל פתאום עלתה בי התמיהה. עצרתי ושאלתי את עצמי: "אני? אני לא זורק אבנים על אנשים! אני לא טיפוס אלים בכלל. זה הם, הם הבעיה!"
 
'לא בדיוק, זאב!' אמר לי קול פנימי עמוק. '"נערי היטלר" היו מראה מושלמת להראות לך את נקודת התשובה שפספסת בחיים שלך. תזכור, זאב, התפללת לדעת מה אתה צריך לקחת מאומן, מה המסר!…'
 
מה שבא בעקבות ההתבוננות הזו היה קצת משפיל, מספיק כדי לבקש מאלוקים שיעזור לי לעקור מתוכי את הפוטנציאל, אפילו הקטן ביותר, לאלימות, לחוסר סבלנות, לתאוות בצע והרצון להיות כל הזמן צודק.
 
זאת הייתה ההחלטה שלי לשנה החדשה. נכון, זה היה מאוד מחייב ומשכנע באותו זמן. אבל עכשיו, אנחנו אחרי ראש השנה ואחרי כל החגים, החיים חזרו ל"עסקים כרגיל". אני לא יכול לומר שלא מעדתי פה ושם מאז אותה הבנה, אבל ההחלטה שלי להאמין באמת בכוח האהבה, השלום, האחווה והאחדות, מושכת אותי יותר למקומות טובים יותר מבעבר, וגורמת לי להתמקד בהתקדמות שלי לקראת המטרה שהצבתי לי בתחילת השנה.
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט העוסק בתחום למעלה מ-32 שנים. ד"ר בלן הוא חסיד ברסלב שמטפל גם על פי משנתו של רבי נחמן מברסלב, אותה הוא שואב מבית מדרשו של הרב שלום ארוש – "חוט של חסד" בירושלים. על פעילותו בתחום הפסיכותרפיה קיבל הסכמה מגדולי הדור וביניהם הרבי מניקלשבורג – הרב יצחק פגלסטוק שליט"א והרב שלום ארוש שליט"א. אתם מוזמנים לבקר בבלוג החדש של ד"ר בלן.