דמעות יקרות

ראיתם איש גדול בוכה? בחיים לימדו
אותנו שזה לא כל כך יפה להביע את
הרגשות, ככה, בחופשיות. וכאן מתחילה
הטעות. דמעות, רבותיי, הן דבר יקר.
תנו להן לזלוג כמו נהר.
 
 
מהרגע בו קיבלתי את התואר הורה (אמא) גיליתי שקיבלתי גם חולשה גדולה, ואני בטוחה שאני לא לבד בעסק הזה. על מה אני מדברת? טוב, זה קורה כשהילדים שלי בוכים. זה משהו שבאמת משפיע עלי עד לנקודות העמוקות והקטנות בלב שלי. רגע, אל תראו אותי ככה, אני גם יודעת להפגין חסינות במצבים כאלה. מתי? כשאני אומרת לגדולים בפעם ה-800!!! להפסיק לריב. וכשסיטואציה כזו נגמרת בבכי, אז אני אומרת את האמרה המפורסמת והשנואה על כולם: "אמרתי לכם…" מה אני יכולה לעשות? אני רק בן אדם. אבל, כשהם אומרים לי שכואב להם משהו או אם משהו מצער אותם, חלילה, התגובה שלי שונה לגמרי: "אוי, זה בסדר, מותק. תספר לאמא מה קרה…" טוב, אני מודה שהסנריו הזה כמעט ולא קורה, אבל נחמד להעמיד קצת פנים…
 
מעט מאוד דברים יקרים יש בעולם כמו דמעות טהורות של ילדים. אף אחד לא אוהב לראות ילד בוכה. רבים וטובים מאיתנו רצים תיכף ומיד לטפל בבעיה או בדבר שגרם לילד לבכות, רק כדי שהילד יפסיק לבכות. אני לא תומכת נלהבת של גישת "התיקון המהיר" הזו, אבל לפעמים אני לא יכולה לעצור את עצמי (כי כמו שכבר אמרתי, אני רק בן אדם!).
 
כאנשים בוגרים, אנו, משום מה, בוכים הרבה פחות מילדים, אלא אם כן השינה נשללת מכם, או שאתן אימהות בלחץ לשלושה ילדים שקופצים ומשתוללים כל הזמן… בנקודות מסוימות בחיינו, לימדו אותנו שכדאי לנו מאוד לשמור את הרגשות שלנו בפנים, לא ממש להחצין אותם. החיים הפכו אותנו כמו תוכנית משורטטת, והרבה מאיתנו מגיעים לנקודה בה איננו יכולים לתקשר עם הרגשות הפנימיים שלנו, אפילו עם בני הזוג או חברים קרובים. קשה לומר למישהו שהוא פגע בך, או אפילו שאתה אוהב אותו. ממספר סיבות, כאנשים בוגרים אנו מרגישים שזה לא כל כך יאה ונאה לאדם במעמד/גיל שלנו להביע את הרגשות שלו, ככה, בחופשיות.
 
אבל רבי נחמן מברסלב מזכיר לנו שוב ושוב אומר: היי, אתם אכן עדיין ילדים…
 
כן, לכולנו יש אבא אחד – אבא שבשמים, והוא מחכה לנו בזרועות פתוחות. מה התועלת בלדעת את זה? עם החיים הלוחצים שלנו אנחנו צריכים איזה מקום מפלט, אי של רוגע ושחרור. אנחנו צריכים מקום וזמן רק לעצמנו, לשחרר את כל הקיטור שהצטבר בתוכנו, להביע את הפחדים והחרדות שלנו, לתקשר ולהתחבר עם המקומות הכי עמוקים בלב, בנפש ובמחשבה. רגע, אני לא מתכוונת לישיבה על הספה אצל הפסיכולוג. אני מתכוונת לתפילה  האישית (התבודדות). השם תמיד שם, מחכה לנו שרק נתקשר. אם לא נפנה לבורא עולם את כל הבעיות שלנו, ואת מה שאנו צריכים, מה יקרה? מן הסתם נמצא את עצמנו במעגל אינסופי של בעיות/משברים.
 
נראה שאנחנו לא מצליחים להתמודד עם משהו אחד, ומשהו נוסף כבר נדחף לנו לחיים, לוחץ וכואב, משהו אפילו יותר גדול מהקודם. או, שאולי אנו מרגישים מופצצים בכל מיני ידיעות כואבות ומרעישות שבאות מכל הכיוונים – בריאות, איבוד מקום עבודה, בעיות בשלום בית וכדומה.
 
איך אדם רגיל יכול להתמודד עם כאלה דברים ולשמור על השפיות שלו? ושלא תגידו לי שקסאנקס (תרופה נגד חרדות) היא התשובה. ממש לא. גם לא כל הבריחות לאלכוהול או סמים, שברוב הפעמים מתגלות כהתעללות של ממש באדם שלא יודע להתמודד עם מה שעובר עליו. הדבר היחיד שיעזור לנו בתקופה קשה זו שאנו חווים היא – תפילה אישית!
 
אני לא מסוגלת לסגור יום בלי לדבר עם בורא עולם. אני צריכה את תחושת התמיכה והידיעה שיש לי אל מי לפנות, מישהו שיעזוב הכל, כמו שאומר רבי נחמן מברסלב, ופשוט יקשיב לי כשאני צריכה אותו. אפילו בעלי לא מסוגל לעשות את זה! תפילה אישית היא המפתח וסוד ההצלחה להימנע מתחושת השלווה והרוגע האשלייתיים שתופסים הרבה אנשים, בפרט כשאנשים מבזבזים הרבה כסף וזמן להשיג אשליה עלובה זו. אפשר למצוא את זה בכל מיני שיעורי יוגה, מדיטציה וכל מיני תרגילים, אלה בהחלט דרכים נפלאות להפיג את המתח ולשמור על הבריאות, אבל הן לא עוזרות לנו לחזק את האמונה. הן לא הופכות אותנו לאנשים חזקים יותר שמסוגלים להתמודד עם אתגרי החיים עם חיוך על הפנים. רק תפילה אישית מסוגלת לעשות את זה.
 
לא מזמן קראתי משהו מאוד מעניין באתר של דניאל – מסרים מעולם האמת. המסר שהמתקשרים (אוטיסטים מתקשרים) העבירו לאחרונה נמצא בקו ישר ומתחבר לדבריו של הרב שלום ארוש. אחד המתקשרים, בנימין גולדן, שמוריד חכמה עצומה ופנימית מעולמות עליונים בתקשורים שלו, אמר את הדברים הבאים: "דמעות של יהודי שבוכה עם לב נשבר ובאמת רוצה לחזור בתשובה ומתחרט על העבירות שעשה, דמעות של יהודי שמבין שכולנו ברחנו מהבית האמיתי שלנו – מאבא שבשמים, ועכשיו רוצה לחזור הבית, דמעות של יהודי שרוצה מאוד לחזור לאבא שבשמים שוב, דמעות כאלה יצילו את היהודי הזה". ומוסיף בהמשך דבריו ואומר לנו משהו שאסור לנו אף פעם לשכוח: "עם ישראל! הקב"ה אוהב אתכם מאוד מאוד".
 
אנחנו חייבים להבין כמה דברים כשמתבוננים על המילים של בנימין. ראשית, לא מדובר בדמעות של בכיית חינם ותלונות, כמו שאומר הרב אליעזר רפאל ברוידא. אלה דמעות של לב נשבר. מה ההבדל? בואו נמשיך עם הדוגמא של הילדים: אם הילד בוכה ומתלונן שאין לו צעצועים (כשהחדר עמוס וגדוש במשחקים וצעצועים) איך נגיב? מה נעשה? אני מדברת בשם עצמי כשאני עונה על השאלה הזו: אנעל את חדר המשחקים הכי מהר שאפשר עד שהילד הזה יבין מה זה באמת להיות בלי משחקים! ומצד שני, אם הילדים בוכים על משהו שבאמת מכביד על ליבם, חלילה, מבקשים את העזרה וההדרכה שלנו, איך נגיב? נעזוב הכל ונעזור לילד שלנו להתגבר על מה שעובר עליו. זה בדיוק מה שבורא עולם עושה איתנו.
 
מהיכן אנחנו מקבלים את הנטיות הטובות שלנו, הא, אם לא מאבא שבשמים? מישהו יכול להתווכח על זה?…
 
התפילה האישית היא הזמן והמקום בו מומלץ מאוד שננהג ממש כמו ילדים שמבקשים הדרכה, עצה ותמיכה מאבא.
 
דבר נוסף, דמעות הן הנשק הכי חזק מול כל בעיה וקושי, כמו שבנימין ממשיך להסביר בדבריו: "נשק גרעיני, פצצת אטום, או כל סוג של פצצה קטלנית אחרת… שום דבר לא מסוגל לעמוד אפילו מול דמעה אחת של יהודי עם לב נשבר שרוצה לחזור בתשובה".
 
וואו!
 
אלה דיבורים חזקים מאוד. הרב ברוידא מזכיר לנו שוב ושוב שהאויבים שלנו הם כמקל ביד הבורא. אין להם שום כוח משל עצמם והשם יכול להעלים אותם ברגע אחד – כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא רק לדבר איתו.
 
סוד החיים הטובים הוא לזכור תמיד, אבל תמיד, שכל הקשיים והאתגרים שיש לנו בחיים – הם רק לטובתנו. הרב שלום ארוש מזכיר לנו בספרו – שעריו  בתודה, שבעזרת הדמעות ואמירת התודה שלנו לבורא עולם נוכל להתגבר על כל אתגר שעומד בדרך. הדמעות שלנו אפילו עוד יותר יקרות לאבא שבשמים, זה משהו שקשה אפילו לנו לתאר ולהבין. אז כשאתם מרגישים שהחיים נעשים קצת 'כבדים' עליכם, שחררו החוצה את מה שמעיק עליכם, הזילו דמעה, ומיד תרגישו הקלה אדירה.