ההבטחה הגדולה

היכן עובר הגבול בין טוב לרע? תלוי את מי שואלים!
 
אם בני אדם נדרשים לענות על שאלה מעין זו, הרי שכשם שפרצופיהם שונים ודעותיהם שונות, גם לטוב ולרע בעולמם הגדרות שונות ומגוונות. באופן שכזה, קשה מאוד שיִמָצְאו כאן בעולם בני אדם בעלי צורה אנושית המתהלכים בצלם. וכך בדיוק נראה הנברא שאינו מחובר לתורה. הגבול בין טוב למאוס מטשטש עם הזמן ומתמוסס בצל פיתויי היצר. האדם מורה היתר לעצמו, מעלים עין ושוכח אט אט את תפקידו ואת מקומו בעולם. הנברא הנעלה מכל, עלול לצלול אל תהום המיאוס רק משום שלא הכיר את הגבולות הנכונים. ואת הגבולות הללו, יכולה רק הדעת לשרטט.
 
עם ישראל מתייחדים מכל אומות העולם בתורה הקדושה, נשמת אפם. היא שמותחת גבולות ברורים. מגדירה במילים בהירות טוב מול הרע, מנתבת את דרכו של ההולך לאורה בנתיבות היושר והצדק על פעמי צלילות הדעת וכישרון המעשים. מי שתורה במעיו מתהלך בעולם כפיקח, כאיש שפוי וכבר דעת.
 
לצאת ממיצרי הנפש
 
למעשה זו ממש יציאת מצרים פרטית. בעולם הזה העמוס פיתויי יצר, כל אדם כלוא בצינוק תאוותיו, אזוק בהבליו. רק התורה הקדושה יכולה לחלץ אדם מכלא נפשו, להנחיל בקודקודו מוח אמיתי ושכל ישר ובהיר. אך כמו ביציאת מצרים הכללית, גם גאולת מצרים הפרטית אינה נשלמת ביום אחד. הדרך ממצרים עד קדושת ארץ ישראל ארוכה ומפרכת, ודרכו של אדם אל שלמות תיקונו ואל טוהר נשמתו ארוכה אף היא, ועוברת עליות ומורדות.
 
אל ישועת הנפש בוא נבוא, אם רק נתמיד בדרך. הסכנה האמיתית היא שלא נשגה, חלילה, בעיצומה של דרך, במלכודת הייאוש. מידות פגומות וטבעים פסולים יש בהם משהו משכנע. נדמה כאילו קל יותר להסיט קיר אבנים ממקומו, מלבצע שיפור של ממש במידות הנפש. והאדם, לא פעם בעיצומה של עבודת הנפש אומר לעצמו ביותר מקורטוב של ייאוש, 'נו מילא, שאני אשתנה… קשה להאמין'. וכך רובצות להן במרתפי הנפש מידות מעוותות, מעשים שאינם הגונים, ועוד כהנה וכהנה. האדם מייחל להיפטר מקופת השרצים הזו, לתקן, לרפא ולטהר, אך הייאוש חזק ממנו.
 
וזו עצם הטעות.
 
כל מידה וכל טבע ניתן לשנות לטובה, לתקן ואף לרפא לגמרי. זה רק עניין של זמן. הידיעה החיונית ביותר עבורינו היא ידיעת מהותנו. כלומר, ההבנה והידיעה האמיתית שמעצם מהותי כיהודי אין לי כל קשר לרע וכל נגיעה בפסול. ואם מצבי ברגע זה, היכן שאני, הרי שככלות הכל המצב הזה ישתנה. ובבוא היום עת אזכה, אבוא ואשוב אל מקומי המקורי.
 
התרופה לכל תחלואי הנשמה היא היציאה מבור הייאוש. כי אם כל בני האדם היו משוכנעים באמת ובתמים שעוד יזכו לכל אשר איוו. כי אזי לא הייתה נותרת בבור גלות הנפש ולו נפש יהודית אחת. כולם כבר היו בחוץ מזמן.
 
לצאת בכבוד
 
מביצת הייאוש רק דרך אחת יכולה לחלץ אותנו, כבוד שבקדושה. הכבוד, כך מגלה רבי  נחמן מברסלב, הוא לבוש הנפש. וכשנפש יהודייה זוכה לטעום טעמו של כבוד דקדושה מתעוררת בקרבה תקווה חדשה ואמיתית. וזה מה שקיבלנו בפסח. הניסים והנפלאות מראים לנו מה מוכן אבינו הרחמן לעשות עבורנו. גילויי החיבה הללו מחזירים לנפשות ישראל את הנכס היקר והחיוני מכל, את כבודם האבוד. כבוד דקדושה, כזה שלא יניח להם לשוב ולדשדש בסחי ומיאוס. ואת ההבנה הזו אנו קונים לאורך מעגל השנה. כל חג וכל מועד, כל נס וכל פלא, מלמדים אותנו עמוק יותר ובהיר יותר את מקומנו האמיתי, בנים אהובים להשם.
 
ברגע שההכרה המאירה הזו מכה בלב, אין בתוכו עוד מקום לייאוש. אז מסוגל אדם להעפיל להבנה החשובה באמת – הוא מבין, סוף כל סוף, שללא כל קשר למקומו של עכשיו וללא כל התחשבות במה שניתן להעלות על הדעת, הוא יגיע ללא שום ספק אל שלמות נפשו ואל טהרתה. וההבנה הזו הולכת ומתחדדת, הולכת ומתבהרת. הנפש מבינה שכבר ברגע זה ממש, בעיצומם של המעברים והניסיונות, האש והגופרית, אני כבר נמצא שם, במקום אליו נשואות עיניי ומבקשות להגיע. למה? מכיוון שיהודי שייך רק אל הטוב והקודש גם כשהדרך לשם רצופה מכשולים.