פרשת השבוע שמיני – הסוד הכמוס של הפרה
פרשת שמיני: קול טורדני לוחש לנו שמשהו בסביבה לא כל כך בסדר. נדמה שנוהגים בנו בחוסר הגינות. ודווקא כשביקשנו להתקדם קמו עלינו כל ההפרעות. מה קורה כאן?
נחתנו זה עתה ממרומי 'תכלית הידיעה שלא נדע', המגילה הקדושה שבה ונגללה, גונזת אל קירבה את סיפור הנס המופלא, אוספת אל נרתיקה את קרני הוד קדושת מרדכי ואסתר שהזריחו רק אמש בבריאה והעלו אותנו למקום אחר. היין והשכר התפוגגו זה מכבר, יתכן ושכחנו כבר שבראשית השבוע החולף שרויים היינו בהיכלו של יום כה נעלה. משהו אירע לנו ביום הפורים. התוודענו לקדושה, נגענו באמת נקייה, חזרנו לכמה שעות אל התמימות המתוקה, תמצית נקודת הנפש והאמונה הזכה. אלמלא הזמן הדוחק אל היעד הבא, מי מאיתנו היה עוקר את רגליו מרצונו החופשי אל מחוץ לעולם כה קדוש ונשגב, אל אפרוריות ימי החולין?…
אטימות מוחלטת
אם נבקש לגעת בנקודת הגעגוע, הרי שכולנו משתוקקים לטהרה. האטימות הזו השורה על הלב, מין רוח מכושפת ועיקשת של אדישות ועייפות, אל הדבר הזה, המוכר היטב בימות החול, אף אחד לא מעוניין לחזור. בפורים טעמנו טהרה, רווח הצלה וחירות מעומסי קושיות וספקות. אתנחתא קלה מעולם של תאוות ויצרים, פסק זמן מאוורר מטרוניות ודמיונות. ואת המקום הזה איננו מעוניינים בשום אופן לעזוב.
היכן הם החבלים המסוגלים לקשור את המוח והלב אל קדושת פורים, חבלי ההתקשרות שלא יניחו לנו לשכוח את פסגת החירות משעבודי האטימות וסערת הרוחות הרעות?
כשהמוח נקי, המחשבות הקדושות מסוגלות לשמר את קדושת הימים, לגרום לנו להמשיך את ההתקשרות גם כשהזמן דוחק קדימה, אל ימי החול האטומים. רוח הטומאה יוצרת מסך מבדיל, חוצץ בדמיונות ומנתק מהזכרון דקדושה. זה מה שמוביל אותנו אל האטימות והשכחה.
בימי בית המקדש נמצאה הדרך להיחלץ מרוח טומאה. אפר פרה היה מטהר את הנפשות מלבושי הסיאוב והטומאה. אחרי טבילה שכזו ברוח של טהרה, רחצה הנפש מגילולי העצבות והאטימות ורוח חדשה מילאה אותה. דווקא היום, יותר מבכל זמן אחר, נזקקות הנפשות אל אותו אפר מטהר. התורה נצחית היא וסם הרפואה העתיק שטיהר אותנו בתקופת המקדש חייב להימצא באופן כלשהו גם היום. אין ספק שהמפתח שלנו נעוץ בפורים הקדוש. רבי נחמן מברסלב מבאר (ליקוטי מוהר"ן ע"ד) שהדרך אל פסח יוצאת מפורים, "מפורים נעשה פר"ה" פרה היא סמל ההיטהרות, והטהרה הזו ראשיתה בימי הפורים.
סוד כמוס ושמו 'פרה'
מצוות פרה אדומה הייתה ועודנה סוד כמוס. החכם שבאדם, שלמה המלך ע"ה, אמר עליה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". סגולת הטהרה המופלאה של אפר פרה מצויה בדיוק שם, במקום בו איננו מבינים מאומה. היכן שיד השכל איננה מגעת והמון קושיות וסתירות מאיימות על המוח והלב.
האטימות סותמת את הלב בשעה שהדעת האנושית נתקלת בקושיא. זו הסיבה העיקרית לכבידות בתפילה. העולם מלא בחידות בלתי פטורות. בלתי אפשרי להבין הנהגה אלוקית. פעמים רבות סוברת ההכרה האנושית שמשהו כאן אולי לא כל כך בסדר. קושיות שכאלו מקננות בכל לב, זו יכולה להיות תחושה עמומה של עלבון 'מדוע לא הולך לי'. המציאות מעמידה פנים מעוותות כאילו הרע חוגג על חשבונך. מכבידה על ליבו של עובד השם התחושה כאילו מחוץ לקדושה העניינים מתקדמים בקצב חלק יותר. ורק כאן, במקום הצידקות והיושר קשה כל כך.
התוצאה היא אטימות, וכשהלב אטום בקושיות קשה מאוד לפתוח אותו לתפילה הגונה. רבי נחמן מברסלב מדבר (שם, נ"ה) על העקמומיות שמעוותת את הלב ומטשטשת את האמונה והתפילה. תפילה חמה מוכרחת לצאת מתוך לב ישר ואמונה תמימה. נקודת המרכז של האמונה היא הידיעה הבהירה שבורא עולם מנהיג עולמו בצדק ויושר ואיננו מקפח שכרה של שום בריה. אין קיפוחים אצל הקב"ה, "כי צדיק השם".
התרופה לרוח הטומאה הוא 'אפר פרה'. "פרה אדומה תמימה", רוח הטהרה מצויה דווקא במקום הלא מובן. כשאינך מבקש להבין, כשאינך חושש מקושיות, מנשבת בליבך רוח טהרה. טהרת הפרה נמשכת מתמימות שלא עלה עליה עול הקושיות והצורך להבין. האמונה התמימה שאין הקב"ה מקפח שכרה של שום בריה והכל ברשותו יתברך, היא שמנערת את מכסה האטימות מהמוח והלב.
להתחדש עם העולם
ימי האביב בפתח, התחדשות חובקת עולם ומלואו. איש נלבב מתעורר כעת לצאת לשדה, להתחדש יחד עם הצומח והחי בשירה חדשה. התפילה מזמינה את הנפש ליטול חלק בהתחדשות הכללית, לצאת לחירות ממאסר התאוות ושיגעון החומר. הלב אומר התבודדות, אולם לא תמיד המציאות מסכימה.
התפילה שאמורה הייתה להוביל אותנו לנקודת ההתחדשות, הופכת פעמים רבות לשדה קרב. מלחמת המחשבות הזרות סוחטת את הכוחות עד תום, הביזיונות והצער שופעים מבית ומחוץ. מילות התפילה מלוות בקולות מקולות שונים, כסילות וחרפה, חכמות ודעות, כל אלו מבקשים אכסניה בד' אמות של תפילה. והאיש בעל הלב מבקש רק לזכות לפרש את שיחתו בטהרה לפני אביו כדבר איש אל רעהו.
כאן בדיוק אנו זקוקים לאפר פרה. סודה של פרה הוא תמימות, לא לשאול שאלות. אם לא הלך לנו בתפילה או בשיחה בשדה, הרצון להבין מדוע זה קרה רק ירחיק אותנו מהמטרה. יש בכל מתבודד פחד סמוי מהתבודדות בלתי מוצלחת. אם לא הלך היום מי יודע מה יהיה הלאה. והפחד הזה גונב בחשאי שעות רבות שיכולות היו להכיל שיחות נפלאות של "בינו לבין קונו". רצון להבין עלול להיות אבי אבות הטומאה. העקשנות להביט לאחור ולדרוש הסבר לכל החמצה וכישלון היא שיוצרת מסך ומחיצה בפני האור. יסוד התמימות היא ההכרה הבהירה שמה שאירע אמור היה לקרות, וממש לא משנה לנו מדוע. המסקנה הנצחית היא "כי צדיק השם" אין עוולות בהנהגה האלוקית, הכל לטובתך.
כאן נעוץ גם יסוד הקביעות. אין לך דבר המסוגל לקדושה כמו קביעות. ואין לך אדם שאיננו משתוקק ליסוד קבוע ואיתן בחייו הרוחניים. סדר מוצק בלימוד, קביעות יומיומית בהתבודדות. ואיך מגיעים לזה? ובכן, נדרשת כאן הסרת מחסומים, ואת המעצורים המשמעותיים ביותר יוצר דווקא הרצון להבין מדוע. קביעות דקדושה היא הידבקות בהנהגה נכונה גם כשנדמה שלא הלך כמו שהיינו מעוניינים. פרוטה לפרוטה מצטרפת למנה, עשייה קטנה חוברת לעוד עשייה פעוטה, הקביעות תיצור מזה בניין שלם. וביסוד הבניין ניצבת תמימות.
עם תמימות וקביעות מקימים משכן קדוש בלב. ההתבודדות והתפילה יתעשרו בכוונה טהורה יותר, בשעה שנניח לעצמנו לסמוך את גורלנו על השגחת השם. כשלא נבקש להבין כל דבר, העולם ייראה תמוה פחות והרבה יותר ישר והוגן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור