לנחות בשלום

זה קורה תמיד אחרי חג או חופשה. לפעמים גם נדמה שצריך עוד כמה ימים רק כדי להתאושש לפני שחוזרים לשגרה. לנחות בשלום, זה כנראה לא עסק פשוט.

3 דק' קריאה

הרב ניסן דוד קיוואק

פורסם בתאריך 12.04.15

ככה זה בחיים. אחרי כל חופש או חג, אחרי כל 'בין הזמנים', מופיע זמן. רק מה, הנחיתה שבאה אחרי זמן שכזה היא עסק לא פשוט בכלל.

 

חגים ומועדים הם זמני להתעלות. סגולת הימים, רוממות התפילות, נשגבות המצוות, כל אלו נוטלים אותנו למקום אחר, מעין גן עדן בעולם הזה. אך אחרי ככלות גן העדן חוזר העולם אל מסלולו כמימים ימימה. וככל שהעליה מעפילה כלפי מעלה, כך השיבה אל התלם חדה וגם כואבת יותר.

 

בנקודה זו ראוי לעצור ולשאול. האם הכבדות הכזו שרובצת לנו באורח קבע על הכתפיים, האם הדכדוך-משהו המלווה את היומיום, או תשישות הרוח של הימים שעברו ואלה שבאים לקראתנו, האם כל אלו חוק חקוק הם ואין מוצא ממנו? או שמא אין הכרח לחיות כך, אין כל מקור לקביעה שכאילו אין מנוס מלאבד את נכסי הרוח בהם זכינו? היתכן וניתן להמשיך זאת הלאה, אל תוך הימים הרגילים והפשוטים שיבואו?

 

מאמרים נוספים בנושא:

שגרה, האויב הגדול של האדם

הגיע הזמן

ים של רחמים

בלי תירוצים!

 

את זה צריך לבדוק!

 

אבל ראשית, נבדוק מהיכן נובעת הכבדות ועל איזו קרקע היא צומחת?

 

אנשים העסוקים בעיסוקים המספקים להם חיות ועניין לא סובלים מדכדוך הנפש. גם לא מעצבות, קל וחומר שלא מעצלות. מי שמוצא עניין במעשיו לא זקוק לטפיחת שכם מעודדת. הרוח החיה נושבת באופניו, ליבו נושא את רגליו, וכל כולו אומר חיות ושמחה. כבדות ועצלות הם תוצאה של ריקנות. בלב פנוי מחיות קובעת את משכנה העצבות.  

 

לאמיתו של דבר, יהודי מעצם הווייתו עשיר. אוצרותיו מלאים ויש לו סיפוק ושמחה. הוא מוקף הוא מכל עבריו מצוות המקשרות אותו בא-ל חי. עין של רחמים והשגחה מלווה בחמלה ואהבה כל רגע מרגעיו. אפוף  תורה, יראה, קדושה וכל טוב. יש די באפס קצה עושר נשמתו של יהודי אחד כדי להחיות גדודים גדודים של בריות, צבאות אדם. בליבו של כל יהודי פנימה מנשבת רוח של נבואה. רוח הקודש הקושרת את נפשו ואת כל הווייתו אל חלקו הנצחי בעולם הבא ובאחדותו של בורא עולם.

 

אבל יש גם פעמים שבעל העושר עצמו לא מכיר באושרו. לזאת, אם תשאלו אותי, ייקרא צרעת! כמו שכבר שלמדתם על עניין הצרעת והלוקים בה, המצורע סגור ומסוגר בתוך עצמו, כלוא בבור בדידות נפשו ואור נשמתו ואינו מצליח להבליח ולהאיר את מרתפי עצבותו. מצורע, כתרגום אונקלוס וכדברי הזוהר הוא 'סגירו דנהורא עילאה' כלומר, סתימת האור העליון (הרחבה תמצאו בליקוטי מוהר"ן, תורה ג).

 

ומה קורה כאשר האור נסתם – כשנעשה חושך? קודם כל, כשהמחשבות שרויות בחשכה הן מתחילות לראות רק צלליות. בהמשך, את העצבות, החידלון והתסכול האדם משליך על כל סביבותיו – 'ההוא עשה לי', 'זה גרם לי', 'הוא לא מפרגן לי', 'והם בכלל רק מקנאים בי'. ואז נפרץ גם סכר הלשון והדיבורים שוטפים שוצפים בקצף. לשון הרע עלולה להפוך עד מהרה למצווה עוברת, ורכילות לחובת השעה.

 

הדיבור, כמו שאתם מבינים, כוח עצום לו, אלא שהכסיל מבזבז את רוחו דווקא באמצעות הדיבור – "כל רוחו יוציא כסיל". דיבורים שאינם הגונים מביאים צרעת על נפש המדבר. כלומר, סוגרים מפניו את אור השם, מחשיכים לו. נגע הוא היפוכו של העונג, דיבור פסול ומיותר מביא על הנפש נגעים תחת עינוגים אמיתיים.

 

אבל אל חשש. גם למצורע יש רפואה. לא לחינם גוזרת עליו התורה להימצא מחוץ למחנה שבעה ימים. כל עוד המחשבות טרודות בגורמים סביבתיים, באנשים, בדיבורים, במי עשה לי ומי פגע בי, אין כל דרך להתרפאות מהנגע. לשם כך מוכרחים להתבודד, להתנתק מכל ההבל, ואז לחשוב באמת – 'מה חסר לי?', 'מה מציק לי?' וכשמתבוננים כך מתוך נקיות מגלים הפתעות.

 

אולי גם זה יעניין אתכם:

למה אנחנו עייפים?

בדרך לפסגה

אל תגיד שאתה זקן

המסע המיוחד שלי

 

סופרים, בודקים ומתקנים

 

הנה רק לפני כמה ימים יצאנו ממצרים (בינינו, זה קורה כל הזמן). ובאותה יציאה טעמנו היטב את ההבדל המופלא בין חיי עבד לחיי חירות הנפש. עכשיו, אחרי שטעמנו את הטוב הטוב הזה אין לנו כל רצון לשוב אל דיוטתו התחתונה של העבד. אנחנו מבקשים בכל דרך להישאר שם, בפסגת חירות הנפש. זו הסיבה שאנחנו סופרים.

 

ימי ספירת העומר הם תקופת בדיקה והקשבה. האדם נעשה קשוב לנפשו. מעיין ומפשפש בפנימיותו, האם יש בי שמחה וחיות, או שמא רוח אחרת הייתה עימי? אנחנו סופרים יום אחר יום בערנות ושימת לב, וכשמזהים קצה קצהו של עצב, דכדוך, מירמור או כל דבר דומה, איננו מחפשים אשמים או סיבות חיצוניות, אלא רק צועדים פנימה אל האור המאיר באוצרות נפשנו. את האור הזה נמשוך החוצה, נקרין על עצמנו עם הכלי האדיר של הדיבור. במקום לבזבז את מאגרי הדיבור על הבלים וסיבות זוטות ונפסדות, נעשה בו שימוש. אלה הימים בהא הידיעה לתקן את הדיבור שהפיל צדיקים גדולים, כמו תלמידיו של רבי עקיבא, ולגלות את ההפתעות שמחכות לנו בדרך.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

כל אדם בליבו פנימה נושא צלקת זועקת של בושה. וזה קורה במקום בו הוא נתקל באזלת יד, כשהוא רוצה רק לברוח. מישהו יודע איך מרפאים לב שבור?

Featured Products