הולכת על גשר צר מאוד

אומרים, שכאשר הכל שקט צריך
לדאוג. לי היה שקט כזה. אבל אז, בלי
התראה מוקדמת, כשזה לא היה
בתוכניות שלי – זה קרה! ועוד בבית
שלי!
 
 
החיים כפי שכבר הבנו, לא מתנהלים על דרך ישרה, בין הרים ושדות ירוקים מלבלבים ופסטורליים, המאפשרים לעצור ולהריח את הפריחה, או לחלום חלומות בהקיץ…
 
החיים האמיתים מתנהלים בדרך של עליות וירידות, דבר המצריך מאיתנו להיות כל הזמן עם היד על הדופק, לבחון ולהתבונן על האמונה שלנו – היכן אנחנו אוחזים, מתי לתפוס את ההזדמנויות לשיפור, מתי לגלות את האפשרויות לשימור המידות, שינוי הרגלים, מימוש שאיפות רוחניות וגשמיות וכן הלאה.
 
לא סתם רבי נחמן מברסלב הכין אותנו בצורה הכי טובה כשאמר: "ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר – שלא יתפחד כלל" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב מ"ח).
 
כשאנו נמצאים בניסיון, כל אחד לפי כוחו ודרגתו, בדרך כלל אנו מרגישים חנוקים, שהכל באמת צר לנו. צר בתחושת הלב, וצר מבחינת המיקום בו אנו נמצאים. ממש ההיפך ממרחב פתוח לרווחה.
 
אבל רבי נחמן מכין אותנו מראש. התרופה שלו היא הידיעה על אותו גשר צר עליו אנו חייבים, ולא רק צריכים, לעבור, מכל מיני סיבות. והעיקר? אל תפחדו כלל.
 
אתם בטח מכירים את הדקות הבודדות בהן פתאום הבית מאוד שקט ולא שומעים את הילדים… המחשבה שעוברת לנו בראש היא שהם בטח מעוללים משהו, ומיד אנחנו רצים לבדוק מה קורה ואם הכל בסדר.
 
ככה זה בחיים שלנו. כשהכל שקט צריך לדאוג… למסקנה הזו הגעתי בעקבות הניסיון שלי.
 
ברוך השם התחזקנו, חזרנו בתשובה, והילדים מקבלים את החינוך הנכון, מתפללים מתבודדים…
 
ופתאום, ממקום לא רצוי – ניסיון… ירידה… בבית!
 
זה לא פשוט. זה ממש לא היה בתוכניות שפתאום יהיה לי ניסיון כזה, ועוד בבית שלי?!?
 
בהתחלה היה לי מאוד קשה. היה לי קשה מאוד להתבודד ולהגיע לישוב-דעת אמיתי כשאני מוצפת ברגשות. אבל, ברוך השם, התחננתי לבורא עולם שייתן לי את הזכות לדבר איתו, שייתן לי את המילים והכוחות.
 
בספרו "שעריו בתודה", מלמד אותנו הרב שלום ארוש להודות על הכל. כן, על ה-כ-ל!
 
אז התחלתי להודות להשם יתברך על הניסיון, על מדידת הדופק שהוא נותן לי לעשות באופן פרטי, מכיוון שזה ניעור מאוד קטן לעומת מה שבאמת מגיע לנו, כי השם בחסדיו המרובים מרחם עלינו. ופלא, התחלתי לראות באמת את הטובות שיש לי באותו הניסיון: ראשית, אין דבר כזה 'תוכנית שלי' – אני לא בעלת הבית של העולם! יש לנו אבא שיודע בדיוק איך הדברים צריכים להתנהל. דבר שני, זה לא הבית שלי – זה הבית של השם,  וזה הופך את הסיפור לגמרי.
 
כאשר אנו יודעים שההתנהלות היא לפי רצון השם, גם אם קורה מקרה בבית שלנו-של השם, בראש ובראשונה חשוב שנדע כי המטרה טובה, מכיוון שהשם לא ייתן שיקרה משהו לא טוב בתוך ביתו. זאת תובנה שבאה מתוך התבוננות ורצון לשפר את הקיים.
 
ההודיה באמת פודה, דבר שהופך את ההתמודדות עם הניסיון של הגשר הצר מאוד מאוד לרחב. כשנמצאים על גשר צר אין מקום להכיל עוד אנשים, או עוד מחשבות והרהורי תשובה בסביבה הצרה, משום שגם המוח שלנו הופך לצר. וכידוע, רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו שהכל תלוי בכוח המחשבה, אם נוכל לדמיין ולחשוב שהגשר רחב ולאחוז במעקה האמונה – הגשר יתרחב מאליו ויהיה לנו מקום לחלוק עם השם את המחשבות, החששות והמטרות, ולעבור את הגשר/ניסיון בביטחה. ולא רק שעל ידי זה נוכל לעזור לעצמנו, בעזרת השם, אלא נרוויח בענק! ונוכל לעזור גם לסביבה שלנו, ואולי גם לאסוף עוד כמה חברים שנמצאים על אותו גשר צר מאוד מאוד.
 
אגב, שמתי לב שרבי נחמן מברסלב לא אמר גשר צר מאוד, אלא הדגיש ואמר פעמיים מאוד מאוד…
 
כי דווקא כשצר לנו מאוד מאוד, פיזית ורוחנית, אנחנו לא צריכים לפחד. הרי כך אומר רבי נחמן – והעיקר, לא לפחד כלל… וזה נכון, מכיוון שאז מודדים לנו את הדופק. כי כשהכל רגוע והולך לנו כסדר – אנחנו מודדים את הדופק? זה יקרה רק אם זה לפני אירוע מסוים, כמו ראש ראש השנה וכדומה, אז אנו נכנסים ללחץ כדי להספיק ולא זוכרים מה מימיננו ומשמאלנו, כמו אדם בריא שפתאום חש בליבו והולך לעשות את כל הבדיקות המקיפות בפרק זמן הכי קצר, לעומת אדם בריא שדואג לבדיקות תקופתיות מסודרות ושומר על עצמו.
 
וזו התרופה – התבודדות. מדידת הדופק היומית.
 
גם מי שמחוסן לפעמים נדבק בשפעת קלה, לא? גם למתבודד יש ניסיונות אותם הוא צריך לעבור.
 
באופן אישי, כשאני נמצאת במקומות עם נופים פסטורליים אני נוטה לשכוח את עצמי. אבל השם מכיר אותי הכי טוב ויודע בדיוק איזה נוף אני צריכה בחיים. ולא רק לי, לכולם.
 
תשמחו, תודו על הנופים/ניסיונות, על מדידת הדופק האישית מבורא עולם, ואל תפחדו כלל…
 
כשעובר עלינו משהו ואנחנו שומרים בלב זה לא מחזיק מעמד, כי בסוף אנו מרגישים  שהנה, עוד רגע אנחנו 'מתפוצצים', ואז ההתמודדות עם המצב לא נכונה בכלל. צריך לשתף, ובראש ובראשונה את אבא שבשמים. הוא הפסיכולוג, הרופא, החבר הכי טוב, והוא זה שבנה את הגשר הצר. ולא רק, אלא הוא גם נתן לנו מדריך רוחני, את הצדיק שעם עצותיו נעבור את הגשר.
 
גשר צר לא עוברים בלחץ. זה רק יכול לטלטל אותו ולהפוך אותו ליותר מסוכן.
 
גשר צר עוברים עם קור רוח וביטחון, במיוחד אם יש מאחורינו אנשים המחכים שנפלס עבורם את הדרך, וכל מעידה שלנו תשפיע עליהם. אז למענם ולמעננו אנחנו צריכים להתחזק באמונה וביטחון, ולעבור את הגשר עם חיוך.